"חייבים להתענות בי"ז בתמוז מפני דברים הרעים שאירעו בו" (שולחן ערוך אורח חיים, תקמט, א), "וכל המצטער עם הציבור זוכה ורואה בנחמתם" (תקעד, ה). על מה מצטערים בו? על הבקעת ירושלים בזמן המצור, על שבירת הלוחות וביטול התמיד, על העמדת צלם בהיכל - ועל שריפת התורה בידי אפוסטמוס הרשע. מתי זה היה, מי היה אותו צורר? אין אנו יודעים מאומה!

נשאלת השאלה, האם בגלל שצורר שרף ספר תורה לפני אלפיים שנה צם העם כולו מזה שנות אלפיים? כמה ספרי תורה נשרפו מאז בכל גלויות ישראל ועד לשריפתם בידי הנאצים הארורים, עד הצתת בתי כנסת בצרפת, ועד, בושה לספר, הצתת ספר תורה לא מכבר, במדינת היהודים. אז מה מציינים לנצח ספר תורה אחד שנשרף לפני מאה דורות?

 

אוי לנו ששאלה כזו עולה במוחינו! אוי לנו שקהו רגשותנו, שנאטם ליבנו.

על ספר תורה אחד ראוי שיבכה העם כולו לדורותיו!

על נפש אחת, ראוי שיצאו זקני הסנהדרין וראשי העיר, ויביאו עגלה ערופה! ולא נאמר: מה הרעש על נפש אחת, אם בחורבן בית המקדש ובחורבן ביתר מתו מליונים, אם בשואה מתו מליונים. אז מה, האם בשל כך התמעט צערו של היחיד, והאדם שוב אינו עולם מלא?!

השקפה זו צריך שתחזירנו למבט הנכון. נעשינו קהי רגש, אטומי לב. פיגוע בו יהודי נפצע קל, משמח לב. ברוך השם, לא קרה אסון.

נפצע קל, זה עלול להיות גוף מלא רסיסים. יד קטועה, רגל גדומה, ים של סבל, חיים של מכאוב!

אנו מגיבים בשוויון נפש על הרוג אחד "בלבד", על משפחה שהתייתמה, יגון ואנחה! אותנו כבר לא יזעזע דבר, זולת "מגה פיגוע" המושג החדש!

צום י"ז בתמוז יחזירנו לשפיות. על "שרף אפוסטמוס את התורה" יש לכל עם ישראל לצום.

והלכה היא שמותו של כל יהודי שקול לשריפת ספר תורה! (מסכת מועד קטן, כה א)

מתוך מעיין המועד

בתמונה: חורבן בית הכנסת בנצרים