הציפיה לגאולה | מאמר אורח

אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין שואלים אותו: "נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, ציפית לישועה וכו'" (גמרא שבת דף לא)


אם אדם נשאל את השאלה הזו, הרי הוא שמחויב לצפות לישועה. איזו מין ציפייה היא זו? ומה טמון בה? ועוד שאדם נשאל ע"ז בין אותן השאלות החמורות ביותר, נשאת באמונה, קבעת עיתים לתורה, הרי שקשורה הציפייה לאותן המצוות. כיצד?


כדי להבין למה בכלל צריך האדם לצפות לימות המשיח נעיין בפרושו של הרמב"ם הנקרא "ימות המשיח". אחד משלושה עשר עיקרים של הרמב"ם הוא "אני מאמין האמונה שלמה בביאת המשיח בכל יום אחכה לו". וכידוע נפסקה הלכה ברמב"ם כמאמר חז"ל "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד". ומבאר הרמב"ם באיגרת תימן ובעוד מכתביו את המשמעות של ימות המשיח שלכאורה הנם ימים רגילים ומציאות העולם הזה ממש, אלא שאז עם ישראל יקום ויתרומם וישובו כולם לארץ ישראל ושם ימלוך מלך מבית דוד שינהיג את העם בהנהגה יהודית ע"פ ההלכה, כי האומות יתייראו מפני ישראל וכל מי שיקום עליהם ייכרת, וכך תשרור בארץ שלווה ובטחון, ותהיה פרנסה בשפע, בעקבות השלום שישרור בארץ. נמלכו כל ישראל לקים את המצוות מבלי מפריע והצדיקים ילמדו תורה בשלווה של ממש.

 

כשאנחנו קוראים את התיאור הזה אנו יכולים להבין למה לצפות לדעת אפשר להבין מדוע מצווה זו היא כ"כ חשובה, מצווה זו היא מצווה שאפשר לקיימה בכל יום, וזו לא רק מצווה שמקיים אדם במחשבתו שרוצה ומצפה למשיח, אלא מצווה שמקיים במעשה בכל יום. כיצד? כשיקיים אדם מצווה בהתלהבות ובשמחה ויראה כמה משתוקק לקיים עוד ועוד מצוות וכמה שמח בהם. קרי שמוכיח בזה כמה מצפה הוא לישועה האמיתית של ימות המשיח שאז יוכל לקיים את כל המצוות בקלות וללמוד תורה בשלווה ובישוב הדעת, ובכדי להוכיח את מה שאנחנו אומרים בכל יום בתפילת שמונה עשרה "לישועתך קיווינו כל היום" לקיים את המצוות בהתלהבות רבה ואז יראה שאכן רוצה ומצפה לאותם ימים שבהם יתאפשר לו לקיים יותר מצוות ולהידבק יותר בבורא יתברך.

רבי נחמן מברסלב אומר שבעצם הציפייה אנו מביאים את הגאולה ומקרבים אותה, ולפי מה שראינו מתפרש נפלא מאמר זה (גמרא בשבת דף ל') "ושבחתי אני את השמחה" ומבארת הגמרא שזה נאמר על שמחה של מצווה שנאמר: "ועתה קחו לי מנין והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'". הרי שבשמחה של קיום המצווה אנו מביאים ומקרבים את השכינה אלינו הרי שהשכינה קשורה בקשר ישיר עם השמחה האמיתית, שמחת המצווה כשאנו שמחים בעשיית המצווה, שבן אדם לחברו ובמצוות שבין אדם למקום. וע"ז נאמר "כי בשמחה תצאו" יציאתנו מהדלות תהיה רק ע"י השמחה.

 

רק צריך לזכור ששמחה זו צריכה להיות שמחה של תורה. התורה היא זו שמעלה אותנו ומוציאה אותנו מהטומאה שבה אנו שרויים בגלות.

 

"אנוכי ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים" זה הפסוק שממנו נלמדת המצווה על ציפייה לישועה. לדעת הסמ"ק בספר המצוות, והקשה בספר שומר אמונים. היכן זה כתוב בפסוק? היכן מרומז שאנוכי ה' שהוצאתיך מארץ מצרים עתיד להוציאך לגאולה העתידה לבוא? ונשאלת השאלה מדוע כ"כ משתבח הקב"ה ביציאת מצרים האם זה דרכו של מלך? אלא שבזה רוצה להראות הקב"ה לעמם ישראל כיצד יוצאים לגאולה מתוך הטומאה כשעמם ישראל קיבל על עצמו לצאת כדי לקבל את התורה עלה מתוך מ"ט שערי טומאה, והגיע לדרגה הגבוהה ביותר – דרגת תחיית המתים. ולכן כל אדם שרוצה לצפות לישועה ולקרב אותה יקבל תורה כל יום כפי שכתוב בכל יום יהיו בעינייך כחדשים. שיתלהב כאילו קיבל את המתנה הזו בפעם הראשונה ולא כאדם שקיבל מתנה זו מזמן שכבר נשחקה ההנאה הזו ממנו.


וכך בקיום המצוות כשמקיימים בהתלהבות, כאילו היום ציוה אותנו בפעם הראשונה. ובכך מעלה את עצמו ואת כל עם ישראל מתוך הטומאה ששורים בה ישראל ומקרב אותנו לקדושה שתביא לנו את הגאולה.


הרי שבקיום המצוות ולימוד התורה בשמחה אנו מגיעים לכמה הישגים אם מקיימים ומוכיחים את מצוות הציפייה לישועה אז מביאים בפועל ומקדמים את הישועה ע"י התעלותנו משערי הטומאה כשמשימים אנו את עצמנו כעם ישראל ביום קבלת התורה ע"י השמחה אנו גורמים לשכינה שתשרה בתוכנו.

אבל כיצד מגיעים לאותה השמחה? בהתבוננות בכל מצווה שיקיים אדם יחשוב מעבר לכוונת המצווה שעושה כעת את רצון מלך מלכי המלכים, המלך שאוהבינו ועושה איתנו חסד בכל עת, מלך שמשגיח בהשגחה פרטית על כל אחד ואחד מאיתנו, וחפץ בטובתנו וכותב מפורש בתורתו "ובחרת בחיים" למרות שנותן לנו את זכות הבחירה לבחור בין טוב לרע כדי שנוכל לקבל שכר מפציר בנו ומצווה אותנו "ובחרת בחיים" כלומר בחר בזה אלו החיים, וגם כשמעניש אותנו זה רק כדי לעורר אותנו ולא כדי להתנקם בנו כדרכו של מלך בשר ודם. 

האם לא נשמח לגמול ולעשות רצונותיו של הקב"ה? האם לא נשמח שיש לנו אפשרות להתקרב ולעשות נחת רוח לקב"ה, משל לעני מרוד שסייע לו עשיר מופלג אחד והוציאו מן המיצר ורצה לגמול לו אותו עני, וכשרצה לתת מתנה לאותו עשיר התחרט וחשב לעצמו, האם יכול אני בכלל לגמול לו ולעשות לו נחת – רוח הרי הוא עשיר מופלג וכל מה שאני אתן לו יהיה כטיפה מן הים מרוב עושרו


הרי שאין בכוחו של העני לגמול חסד ולהודות לעשיר.


אנחנו עבדי הקב"ה, כל יכול, מלך מלכי המלכים מתרצה הקב"ה ע"י קיום המצוות שלנו ובזה אנחנו יכולים לעשות לו נחת – רוח האם לא נקפוץ על אותה מתנה, וזה היעוד שלנו כאן בעולם לדעת את הקב"ה ולעשות רצונו, וכשנתבונן בהתבוננות זו נוכל להקים את מצוותיו ביתר שאת ולהביא את משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.