49 ימים של המתנה וספירת הימים לקראת המאורע העיקרי שלשמו יצאנו ממצרים, האירוע המכונן אותנו כעם.

ספירה זו הנקראת על שם עומר השעורים המוקרב בבית המקדש ביומה הראשון של הספירה, בחג הראשון של פסח, נספרת בספירה קדימה-היום יום 1, היום 2 ימים,וכך הלאה.

השאלה היא, מכיוון שהספירה מבטאת ציפייה ליום מתן תורה, היה מתאים יותר לספור אותה בספירה לאחור. לדוגמא- עוד 49 ימים לקבלת תורה, עוד 48 ימים למתן תורה. וכך הלאה. כמו אדם שמצפה ליום חתונתו או נער המצפה לחופש הגדול, שסופרים כמה ימים נותרו להם, ולא כמה ימים עברו.

נדמה שהתשובה לשאלה זו טמונה בדברי חז"ל על הפסוק "כל צמא לכו למים"-"אין מים אלא תורה".

הבה ננסה להבין יחד,מה הדמיון בין התורה למים.

האם למים יש טעם?

תלוי במצבו של השותה.

לפני שנים הכרתי אדם שעבר על גופו את מוראות השואה. איש לא ידע מה בדיוק הוא עבר שם אך דבר אחד כולם ידעו, כאשר הוא אוחז בידיו את כוס המים ומברך עליה "שהכל נהיה בדברו" אמות הסיפים רועדות.

פעם אחת העז מישהו מן הסובבים לשאול אותו מה גורם לו להתרגש כל כך דווקא בברכה זו על המים, הוא הואיל לסבר את אוזננו.

ימים אחדים לפני סיום מלחמת העולם השנייה.כאשר הנאצים ימ"ש כבר הרגישו שהם מפסידים את המלחמה, החליטו להפסיק לתת מזון ושתייה ליהודים שבמחנה,כדי להמית אותם במיתה משונה זו.

את המים שלא הסכימו לתת לנו, מספר היהודי, היו רוחצים בהם את הסוסים. ואנחנו,לאחר כמה ימים ללא שתייה ליקקנו את המים מעל הסוסים!!

וממשיך ואומר ,אין לכם מושג כמה מתוקים היו המים הסרוחים האלו!

אם כן, המים משנים את טעמם לפי צימאונו של הלוגם מהם.

וכך גם התורה, למי שצמא אליה היא מתוקה מאין כמוה!!

וככל שהצמא גדל כך גדלה המתיקות.

ומכיוון שכך טיבה של התורה הרי שכל יום שעובר הינו בעל משמעות כי ככל שיותר צמאים אליה כך היא יותר מתוקה.

ולכן אנו סופרים את הימים שכבר עברו בכדי לציין כמה צימאון צברנו כבר וכמה מתיקות מצפה לנו כאשר נקבל את התורה.