מה היתה למעשה מעלתה הגדולה של רות המואביה? | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי [מגילת רות פרק א].

'יעש ה' עמכם חסד', אמר ר' זעירא המגילה הזו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא היתר ולא איסור, ולמה נכתבה ללמדך שכר של גומלי חסדים - ילקוט שמעוני.

 

עיון במגילה מגלה עד כמה גדולה היתה מידת האמונה של רות המואביה, ועד היכן התנשאה דרגתה במידת הבטחון.

כידוע מן המדרשים, רות בת מלכים היתה ועזבה מולדתה ובית אביה. היא ויתרה על עושר ועל בית מלכות וקשרה את עתידה עם אשה זקנה ועניה אשר פרנסתה מלקוט שבלים הנשארות בשדה.

 

נתבונן נא אומר הגר"י לוינשטיין זצ"ל באחת משיחותיו [הובא ב'לקח טוב], ונראה כמה אמונה ובטחון נדרשים מן האדם כדי לעמוד בנסיון כזה. אין ספק כי הגדלות הבאה כאן לידי ביטוי נפלאה היא עד מאד.

 

לאור זה ניתן היה להבין לכאורה כי נסיון זה ועמידתה של רות בו משקפים את גדלותה. אבל לא כך משמע מדברי המדרש המצוטטים לעיל! בדבריהם מדגישים חז"ל דווקא את הנקודה של גמילות החסדים של רות, וכאילו מתעלמים מן העיקר - האמונה והבטחון שהיוו לכאורה בסיס לחסדיה.

 

אמנם הדגשה זו של חכמינו ז"ל, מוציאה אותנו מן ה'לכאורה' המצטייר בעיני האיש הפשוט, ומעמידה אותנו על האמת. בעיניהם החודרות קבעו חז"ל שמידת החסד היא העיקר, בה נבחן האדם והיא המראה אשר בה משתקפת דמותו הרוחנית.

 

יסוד העליה ומפתח ההצלחה ברוחניות תלויים בהשגת מידה זו.

גם כאן יש עדיין מקום לשגות: נתינה לזולת גרידא אינה מורה על מידת חסד טהורה, יתכן שבנתינתו מכוון הנותן לבנות את עצמו... אימתי מתגלה מידה זו בשלימותה? כאשר האדם מוותר על רצונותיו ושאיפותיו לטובת רעהו.  

 

איוב ותרן בממונו היה, אומרים חז"ל. ראייתם אינה מצדקות גדולה שעשה, אלא מויתור של חצי פרוטה עודף שהיה מוותר לחנווני. ואין לתמוה על כך, שכן כאשר מדובר בויתור על המגיע - בביטול השאיפה לספק את הרצון העצמי - מתגלה המעלה במלא זיוה והדרה אפילו בדברים הקטנים ביותר.

 

כאשר האדם מגיע למעלה זו, פתוחה הדרך לפניו לעליה רוחנית גדולה. האדם מצד עצמו מאמין, ורק התאוות והרצונות - העומדים בסתירה לחיובי האמונה - מפריעים לו, ומונעים את האמונה מלצאת מן הכח אל הפועל. על כן חובה על כל אחד להשיג את מעלת התתרנות, אשר עם השגתה נפתח השער לגדול ולהתעלות.

 

כיצד משיגים מעלה זו? על ידי עמל שיטתי. יש להתחיל בקטנות ולהשתדל לחפש מעשים שבהם יבוא כח הויתור לידי ביטוי.

 

הכלל בזה הוא מה שכותב בעל החינוך: "כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", כלומר אם ירבה האדם בפעולות טובות במשך הזמן ישתנה לטובה. הוא הדין בענייננו על ידי פעולות של ויתור תתבסס במשך הזמן מידה זו בלבו, וממנה יציצו שורשים לויתור על תענוגי העולם הזה ורצונות הגוף.

 

בכך יחל אור האמונה שבנפש לבקוע להופיע בגלוי ולהאיר לאדם את דרכו בחיים.