במוצאי חג ראשון של הפסח מתחילה מצוה חדשה – ספירת העומר. סופרים חמישים יום עד חג השבועות. מקור המצוה: "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות" וגו'. זו היתה המוסרת ביד חכמי ישראל האמונים על התורה שבעל פה, אשר הורתה כי משמעות המילה "שבת" כאן אינה שבת בראשית, כלומר לאחר ששה ימים, אלא יום החג הראשון של הפסח נקרא כאן "שבת". מנגד טענו הצדוקים: פסוק ככתבו, כלומר, גם הם קיימו את הספירה, אך תמיד החלו במוצאי שבת, כי "שבת" משמעות "שבת בראשית".
מחלוקת זו מלמדת בעצם על שתי התפיסות. חכמי ישראל מקובלים היו שיש כאן רמז לדבר עמוק ויסודי אשר הוא מאבות הבנין של היהדות, לאמר – יציאת מצרים נועדה כולה להביאנו לקבלת תורה למרגלות הר-סיני, ולא לשחרור גופני לאומי בלבד.
המטרה לשמה נוצר כל מהלך ההיסטוריה לאורך מאות שנים החל בברית בין הבתרים, בה נאמר לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהא זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" וכו'. כלומר, לא היה כאן צירוף מקרים מצער שהוביל את יעקב ובניו למצרים - רעב קשה ופרנסה רק שם, אלא זה היה המנוף שהוליך אותם, לפי תוכנית אלוקית מוכנה המתבצעת בתוך מארג הטבע הזורם.
על כן היציאה היתה כעין הכנה לקראת קבלת עול תורה ומלכות שמים בסיני. קודם לכן היו בשברון לב ובאפיסת כוחות גוף ונפש. רק לאחר ביטון כל עצמיותם עד דק כלפי בני אדם, יכולים הם לקבל עולו של הבורא. אם לא היו עוברים את המהלך הזה לא יכולים היו לקבל תורה ועולה.
כך דברי המדרש על הפסוק: " וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו – בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות י"ח, כ"ז ; י"ט, א'). המדרש מבחין כי יש קשר בין שליחתו של יתרו אל ארצו ומשפחתו לבין לקבל את התורה, ועל כן נשלח אחר כבוד לביתו, ורק בני ישראל קבלוה. והרי הדבר טעון הסבר, שהרי סביב יתרו היתה התרגשות רבה. משה, אהרן וכל זקני ישראל מקבלים פניו, יושבים עמו לאכול לחם. הוא מייעץ למשה כיצד להנהיג את העם. פרשה שלימה נקראת על שמו, ולפתע, כל זה נשכח, ובעמדם לפני הרגע הגדול של קבלת התורה, הם שולחים את יתרו. מדוע? מה מונח כאן? אומר המדרש? אמר הקב"ה: "בני נשתעבדו בתבן ובטיט. הם יכולים לקבל את התורה. יתרו שישב בביתו בשלוה אינו ראוי לקבל תורה" (ילקוט שמעוני פרשת יתרו).
באור הדברים: אכן כן, יתרו השיג בדעתו ובהבנתו את גדולת הבורא, ומכח שכלו והכרתו בא אל המדבר אל משה חתנו מתוך כווננה להתגייר, ואחר כך משראה ונתכנע, הלך לגייר את ילדיו. אבל אצל יתרו היה כל המהלך שכלי אינטלקטואלי, וכאן טמונה הסכנה, שכן השכל והדעת הינם אנושיים, והתורה היא על-אנושית.
כדי שאדם יקיים את מצוותיה, הוא חייב לבטל את דעתו בפניה. בני ישראל שנשתעבדו במצרים הגיעו שם למצב של ביטול דעתם בצורה הקיצונית ביותר, עד אשר כעין הגרעין אשר צמיחתו תחל רק ברקבונו, יכלו הם לקבל עול התורה. אך יתרו שלא עבר את תהליך השבירה הזה, לא יוכל לבטל את דעתו בפני תורה ומצוותיה, על כן לא היה נוכח בקבלתה.
הרי אנו יודעים כי כך נאמר למשה: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג', י"ב) כלומר, היציאה הינה הכנה לקראת הרגע הגדול ונכסף של קבלת תורה אלוקית. הצדוקים לעומת זאת, לא קשרו זאת ליציאה כלל. שבת בראשית אין לה כאן משמעות שונה משבת קודמת וזו שלפניה. לא החידוש של היציאה ומטרתה, אלא עשיה רגילה כבכל שבת ושבת, וכך ניטלה יחודה ועוצמתה.
למרות שהדבר נראה לנו שולי וזניח – ממתי לספור, שהרי העיקר לספור חמישים יום, למדנו מתוך המשניות שחז"ל ראו צורך לעשות פעולות בפרהסיה ובנחרצות כדי לקבוע בלב העם את הדבר,, ואף התירו לקצור את העומר ( המנחה שהיתה מוקרבת בתחילת הספירה) בשבת, והכל להחדיר ללבות את הידיעה כי כל מהותו של החג אינה חירות פיזית וגשמית, הסרת עול הנוגש ושוט השוטר המצרי, אלא הכנה לקבלת עול מלכות שמים, והתייצבות למרגלות הר סיני לקבל תורה ומצוות. לשליחות זו נועד העם בין העמים כנאמר: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו (ישעיהו מ"ג)
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...