זה למעלה משלשת אלפים ושלש מאות שנה שאנו חוגגים את הפסח, מאז יציאת מצרים עבר עם ישראל תלאות, חורבנות, רדיפות ונגישות, גירושים וכו' וכו' - דומה שאין אומה נוספת בעולם שצברה הגדרות וניסוחים של כאב ויגון כעם ישראל, וכל זה לא הפריע ולא מפריע לנו לשבת בליל הסדר בהסבה כבני מלכים.
כך היה בספרד בתקופת האינקוויזיציה הנוראה, ועד השואה בה היהודים מסרו נפשם כפשוטו כדי לזכות ולאכול מצה בליל הסדר במחנות העבודה ובמחנות ההשמדה. והשאלה ניצבת בכל תוקפה. מה טעם להזכיר גאולה - ותהיה חשובה ככל שתהיה, כאשר יושבים במרתף בחרדה ואימה מפני שלוחי האינקוויזיציה הרצחניים, או להיות נרדף בערבות אוקריינה מפני גדודי הקוזקים ולהכריז: "עבדים היינו... ועתה בני חורין", ובפועל נרדפים ע"י גדודי המרצחים, ומושפלים ע"י השפלים שבאומות. זה טעון ביאור.
משל נמרץ שהובא ע"י חכמי הדורות מקרב את עניין ומלביש עליו עור וגידים: משל לאדם פשוט עני מרוד שזכה בירושה גדולה והעשיר באחת, אך גם בעושרו לא שכח את המטרה העיקרית. שכר לו העשיר החדש מורים שהשכילו אותו בדעת ובחכמה, בהליכות ונימוסין, הנהגות ודרכים נאותות. ויהי היום, והעשיר ירד מנכסיו. אמנם מנכסיו הגשמיים ירד, אבל נותר בנכסיו הרוחניים. חכמתו, דעתו והשכלתו והליכותיו נותרו על כנם. וכך הוא עם ישראל. רכשנו רב בצאתנו ממצרים - השראת שכינה, בנין המשכן, קבלת התורה, א"י. אמנם השראת השכינה נותרה עמנו. היעב"ץ כותב בסידורו כי נס קיומו של עם ישראל ממצרים. חכמת התורה, גדולי התורה וארזי הלבנון, כל זה נותר עמנו ועוד יותר מכך.
כאשר יושב יהודי מוקף צוררים צמאי דם מבקשי נפשו וגופו, מכריז הוא: "עבדים היינו ועתה בני חורין", אנו משוחררים ופטורים משפלות הגויים, מרצחנות האומות. מרוממים אנו מכל לשון. נישאים אנו על פני שחיתות העמים, מעין מה שענה האדמו"ר הגה"ק מצאנז זיע"א, שעבר את כל מאורעות השואה על כל תלאותיה וזוועותיה במקומות גרועים ביותר.
כך, בעדו ניצב במחנה המוות, וסביבו נופלים יום-יום מזי רעב אחרים, נרצחים ונטבחים בלא רחמים, שאל אותו אחד מאלה שהתרחקו מהאמונה: האם רבנו אומר גם עכשיו: "אתה בחרתנו"? לְמה בחרתנו? לרציחות ולנגישות כצאן לטבח? ענה לו האדמו"ר זצ"ל תשובה שיש בה הרבה התבוננות ועומק: דווקא עכשיו אני אומר "אתה בחרתנו" וביתר שאת, שכן אני שמח להיות מהנרצחים ולא מן הרוצחים.
כאמור לא רק תשובה יש כאן לשאלה אלא הוראת עיון פנימית. פן נוסף נשוא מאמרנו הוא שאלתו של רבי יהודה הלוי, ששאל את רבי יהודה אבן עזרא: מדוע אמר הקב"ה בדברה הראשונה: "אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר "אנכי ה"א אשר בראתי שמים וארץ", שהוא עניין יותר גדול מיציאת מצרים. והתשובה, שענה ר"א אבן עזרא, מוצגת ע"י רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל בביאור הבהיר לתורה, כי מעלת יציאת מצרים עולה בערכת ובחשיבותה על בריאת העולם, שכן בריאת העולם היא עניין כללי ואינו מחייב, ואילו יציאת מצרים היא עניין פרטי, רצונו הפרטי, והתערבות נקודתית בנעשה בעולם.
התערבות פרטית זו, השגחה נפלאה ונוראה זו, שבאו לידי ביטוי ביציאת מצרים מחייבים את האדם בקיום מצוות, והרצון של הבורא יתברך, כפי שציוונו בתורתו הקדושה. והרחבת העניין המופלג והעיוני הזה יהיה כך: נחלקו רבותנו בפרק ראשון במסכת ר"ה. רבי אלעזר אומר: "בתשרי נברא העולם. רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם". ובפרק שלישי במסכת ר"ה הטיל ביניהם ובנותם פשרה, בתוס': אלו ואלו דברי אלוקים חיים, בתשרי עלה במחשבה לברא את העולם. כלומר, אין ביניהם מחלוקת. רבי אליעזר דיבר על הבריאה עצמה. וכבר ביארו הספרים הקדושים כי אין אצל הקב"ה שתי בחינות: בחינת המחשבה ובחינת המעשה, שכן הוא ודעתו חד הם כמבואר ברמב"ם בתחילת הלכות דעות, אך יש פה שני מושגים המשלימים זה את זה.
יש "בריאה בחינת תשרי" "במחשבה" שבו לא התגלה התערבות פעילה וגלויה כביכול של הקב"ה בעולמו, ורק האבות בעבודתם גילו את הקב"ה בעולם. ובחינה שניה היא " בריאה בחינת ניסן", לאמור, התערבות אקטיבית וגלויה של הבורא יתברך בהנהגת עולמו, עשרת המכות במצרים, יציאת מצרים, קריעת ים סוף וכו' כל הניסים הנלווים. רבי יהושע התייחס אל הבריאה רק ממתי שהחלה הנהגה גלויה ופרטית, אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים. זוהי הבריאה העיקרית. כאשר הקב"ה מנהיג ומנהל את עולמו באופן גלוי וברור, וזו בחינת יציאת מצרים.
ואכן קודם מתן תורה היה עולם שבו רק יחידים הכירו את מי שאמר והיה העולם. רוב רובה של האנושות נטה אחרי עבודה זרה. לא היתה התערבות והתגלות גלויה וידועה של הבורא יתברך. העולם נותר בבחינת בריאה. יחידים השכילו לחדור ולמצוא בתורה את הנהגת העולם של הבורא יתברך, כמפורש בתחילת הלכות ע"ז להרמב"ם, וברמב"ן בפירושו המונומנטלי לתורה בסוף פרשת בא.
הנהגה מיוחדת זו מחייבת אותנו. "למען תספר באזני בנך ובן בנך", ושתי בחינות לענין: א' - שלא תשאר התגלות זו רק לשעתה ורק לזמנה, אלא תלמד ותמסר מדור לדור, כדי להכיר ולדעת את אופני ההנהגה ודרכי ההשגחה. ובחינה נוספת היא "והיה כי ישאלך בנך מחר, בנך ישאל אותך עם "כלי המחר". יש מחר שהוא לאחר זמן, למדנו רש"י.
בעידן המחשבים והקומוניקציה הנרחבת, תדע לצקת את התורה שקבלת לכלים הנאותים "מחר", אבל שמור מכל משמר כי רק העטיפה החיצונית תתאים לרוח הזמן. המהות תוותר על מכונה. וזה נרמז ב"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". גם אם תמצא בעוד עשר ועשרים וארבעים דורות, ותעמוד חמש מאות או אלף שנה, אתה תראה את עצמך כאילו יצאת ממצרים, תשלב בין הכאילו אתה יוצא עכשיו ממצרים יחד עם הבכל דור ודור, בין המציאות הריאלית ובין מה שהיה ביציאת מצרים. התוכן והפנימיות ישארו כמו שהם בלא שום שינוי, ורק הלבוש יהיה חיצוני.
רעיון נוסף המונח כאן הוא מה שביארו הספרים הקדושים, כי לבד מבחינה של יציאת מצרים של הכלל, קיימת בחינה של יציאת מצרים פרטית לכל אחד, כלומר, יציאת מצרים אינה בשום אופן נושא של שחרור לאומי או מרד שהצליח, אלא יציאת בנ"י מארץ מצרים פירושה יציאה מהאלילות ומהשפלות של מצרים, הרי לבד ממה שהאומה בכללותה צריכה לצאת ממצרים ויצאה ממצרים, הרי גם בכל אדם יש את הבחינה של יציאת מצרים פרטית שלו.
להבנת הרחבתה ענין, נמסר בשם ר' צדוק הכהן מלובלין ע"ה, שכתב באחד מספריו, באור הפסוק "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה", דהיינו האדם קורא לקב"ה מן המיצר הוא הצמצום, אחר שנדמה לו לאדם כי אפשרויות ההצלה שלו הם אלו ואלו, המוכרים לו מתוך העולם שהוא בחינת מיצר מלשון מוגבל, מתוחם, ואז פונה הוא אל הקב"ה, ומבקש עזרתו יתברך, אבל תשובת הקב"ה באה דווקא מהמרחב, מהאין סוף, בלא מיצר וצמצום, לא ביחס שהוא ביקש כלל.
מצרים מלשון מיצר, צמצום והגבלה, שהם המאפיינים של חיי העוה"ז עפ"י נתוניו המוכרים. על האדם לצאת מהגבלה זו, להשתחרר מהגבולות, להסיט הגדרות ממנו ואילך. מצוות רבות קשורות ומחוברות מצרים, כיון שרק היציאה מן ההגבלה היא זו שתחייב את המעלה והרוממות, ואף מצות ציצית מחוברת ליציאת מצאים, "אנני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ושאר מצוות והמה רבות. לאמור, עניין יציאת מצרים, יציאה מן המייצר, איננו רק ברעיון, אלא מצוות רבות מעשיות נגזרות הימנה, ואף זה מהחידוש הגדול תורת ישראל שקבלנו במעמד הראשוני לקיים מצוות מעשיות הנגזרות ומחויבות מהעיון האלוקי הפנימי.
גם בנושא מרכזי בו התחבטו גדולי חכמי האומות אם העולם קדמון או מחודש, והילכו סביב העניין כעורים באפילה, הנה בעם ישראל כל ילד לומד בשחר ילדותו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ואין זה רק ידיעה בעלמא, אלא הידיעה היסודית הזו כי ששת ימים עשה וכו' מחוברת לל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם, והמחלל שבת בעדים ובהתראה היה חייב מיתת בי"ד בפועל.
ידיעה זו שנעלמה מגדולי מעיניי האומות מודגשת ומושמעת בכל בית יהודי השומר על המסורת. בכל שבוע מכריז אבי המשפחה באזני בני משפחתו המתקבצים לשולחן השבת: "זיכרון למעשה בראשית... תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים". ושני זיכרונות כאן - מעשה בראשית ויציאת מצרים.
מדוע אנו מזכירים גם יציאת מצרים בשבת, יום הנוגע כולו למעשה בראשית? ועל פי מה שהבאנו לעיל על שתי בחינות בבריאה: המחשבה - בריאה בבחינת מחשבה, המעשה - בריאה בבחינת המעשה ההשגחה הפרטית שהתחדשה בנסי יציאת מצרים, שניהם מועברים וקשורים למהות הבריאה. מהות האמונה של עם ישראל אחר יציאת מצרים ומתן תורה הוא שנאמין שהבורא ברא שמים ברצונו, וחידש שמים וארץ וכל אשר בהם, ובעיקר כי הוא משגיח על כל הקורות ברצון פרטי, והוא אדון כל התולדות הארועים וההתרחשויות על כל הסתעפותם ופיתוליהם.
יתירה מזו, למדנו מתורתו של הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל שהורה בספרו היסודי "נפש החיים" כי הקב"ה לא רק ברא שמים וארץ ברצון פרטי, אלא שהוא מקיימו בכל רגע, ומהוה אותו בכל עת, ואם יהיה רגע אחד שינטוש את העולם, הכל חוזר לתוהו ובוהו, בניגוד לפעילות האדם, כי הבנאי שבנה בנין, הבנין ממשיך לעמוד בלא קשר לבונה אותו, וכן הוא בכל בעלי המלאכה. לא כן הבריאה. הבורא יתברך הוא מהווה את הכל בכל רגע בלי הפסקה כלל.
בשבתנו על ידי שולחן הסדר בליל הסדר, נבאר לעצמנו, ונקבע בנפשנו ובנפש ילדינו את היסודות הללו. הצו האלוקי של "והגדת לבנך ביום ההוא... והיה כי ישאלך בנך מחר", לחכם ולהפך מן החכם ולתם ולשאינו יודע לשאול". יש לכולם את תשובתם וביאורם לאורך לרוחב ולעומק בכל ההקף אף מעבר לאופק "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...