כאן בא לידי ביטוי מוחשי, ההבדל בין תורת ישראל וחכמי ישראל לבין התרבות ואנשי התרבות של אומות העולם. אצלם, מהווים אנשי המדע והמחקר, אנשי הרוח וההגות, הסופרים והמשוררים - שכבת עילית מכל הבחינות. מודעים לחשיבותם, הם מביטים על פשוטי העם ביהירות ובהתנשאות, ומתרחקים מהם ככל האפשר.

 

התנהגות זו אולי מעידה על כך, שהם בעצם מנותקים מחיי העם, שאינם תורמים דבר מהותי לחיי העם. לא יתכן שמי שנעדר כל קשר נפשי עם זולתו, ישמש לו כמורה דרך, כמגדלור רוחני.

 

אך התורה הקדושה אינה כן. היא נמצאת במרכז העם, בתוך תוכו. היא קרובה לכל אחד ואחד מישראל במדה שווה. לב האדם שוכן במרכז הגוף, כדי שבאמצעותו יוכל הדם להגיע אל כל האברים ללא הפסק. אבר שזרם הדם לא יגיע אליו, ולו לזמן קצר, נמצא בסכנה. וכך התורה, שהיא הנשמה המקיימת את עם ישראל, ואת כל אחד ואחד מהם בכל רגע ורגע, אינה יכולה לשכון מחוץ למחנה. היא חייבת להיות במרכז, כדי להשפיע ללא הפסקה את השפעתה על עם ישראל.

 

ביטוי מוחשי לכך היא הבימה שעליה קוראים בתורה, העומדת באמצע בית הכנסת. אין זה מקרה, שכבר בתחילת דרכם הזדרזו הרפורמים להעתיק את מקומה לכותל המזרח של בית הכנסת. בכך נתנו ביטוי נאמן לשאיפתם: להוציא את הדת אל מחוץ למחנה, ליצור שכבה של אנשי דת, שדבר אין לה עם העם. כנגד זה לחמו גדולי ישראל בכל עוז; הבימה, ועמה התורה וחכמיה, חייבים לעמוד במרכז, כי הם חיינו ואורך ימינו. יתירה מזו, בבתי כנסת עתיקים אף העמידו את מושבי המתפללים בכיוון הבימה, ולא בכיוון מזרח, כדי להבליט את חשיבות הבימה.