שבט לוי, קדוש מרחם | בית דוד

• הדפסה
• דואל

"פקד את בני לוי לבית אבתם למשפחותם, כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם"

שלא כבמנין שנמנו שאר השבטים, שבו נמנו רק יוצאי צבא מבן עשרים ומעלה, נמנו כאן הלויים מבן חודש ומעלה. אין זה ששרות הלויים התחיל מגיל מוקדם, שהרי להלן כאשר נמנו לצורך הכניסה לעבודה, נמנו רק מגיל שלשים ומעלה, שהוא גיל הראוי לשרות. יש לבאר אפוא, מדוע כאן היה צורך למנות גם את התינוקות מבן חודש ומעלה.

בקטע הקודם לזה נאמר:

"ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל, תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל, והיו לי הלוים. כי לי, כל בכור, ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל, מאדם עד בהמה, לי יהיו, אני ה'".

הבכור הוא נציג המשפחה כלפי שמים, הוא האחראי על קיום מצות ה' במסגרת המשפחה. תפקיד הבכורים הוא לדאוג לכך שדבר ה' יחייב ויקיף לא רק את הפרט, אלא את הכלל כולו.

 

לכן נתמנו הבכורים בראשית התהוותו של עם ישראל לתפקיד של שומרי משמרת ה', האחראים על עבודת ה' של הכלל, על עבודת הקרבנות.

 

כשאירע מעשה העגל, נכשלו הבכורים בתפקידם. הם לא הצליחו לעצור ביד המחטיאים שגררו אחריהם את הציבור, הם ישבו באפס מעשה כאשר מעשה שטן הצליח. בכך איבדו את מעמדם כשומרי משמרת הקודש, והיה צורך במי שימלא את מקומם. הלויים שנענו לקריאת "מי לה' אלי", הוכיחו את עצמם כמי שראויים לאיצטלא זו, ולכן  הם נבחרו לשמש מעתה כנושאי המטען הרוחני של עם ישראל, המכוונים את עניני עבודת ה'.

 

עבודת הלויים נחלקת לשני חלקים: עבודת השמירה מסביב למשכן , ועבודת השירה בתוך המשכן. את השמירה על המשכן  עליהם לעשות כשלוחי דידן , כנציגי הכלל, העושים את אשר מוטל על כולם; ואילו בעבודת השירה הם משמשים כשלוחי דרחמנא, כנציגיו של הקב"ה. את הפסוק "ושרת בשם ה' אלהיו"  דרשו חז"ל (ערכין  יא.)  "איזהו שירות שבשם, הוי אומר זו שירה". המשורר נושא את שם ה' על שפתיו, והוא אומר שירה בשליחותו של הקב"ה. כאשר הוא שר את שירי דוד ואסף ובני קרח שנאמרו מתוך רוח הקודש, הוא מדבר בשם ה'.

 

לתפקיד זה יש להתכונן  כראוי. לא די בכך שיעסקו בהלכות עבודה ויהיו בקיאים בכל דיני קדושת המקדש והקרבנות, כי לא בכך מצטמצם התפקיד. החל מן הלידה, חייבים הם להתחנך לקראת מילוי תפקידם. המדות והדרך ארץ שהילד קונה בביתו מגיל ינקות, הם המכשירים את הלוי לשמש בתפקידו המורם מעם. החינוך ליראת שמים אינו מתחיל בגיל בר מצוה, ואינו נקנה בבית הספר. רק הבית החדור במדות טובות וביראת שמים, מסוגל ליצור ולבנות את האישיות המוכשרת לשאת בעול הרוחני של הכלל כולו.

(ע"פ רש"ר הירש)