היעד משותף - הדרכים נפרדות | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם (במדבר א, ב)

ספר במדבר נקרא בלשון חז"ל: "חומש הפקודים". בכך מובלטת החשיבות הגדולה, הניתנת לפרשה שבה פותח ספר זה: ספירתם של בני ישראל. ובאמת, מלבד האריכות הבלתי רגילה שהתורה מקדישה לענין זה, הרי עצם העובדה שדוקא פרשה זו נבחרה כפתיחה לספר כולו, מדברת בעד עצמה.

 

לנו קשה להבין, מדוע ספירה זו היא חשובה כל כך? הלא מטבע הדברים אין הספירה יותר מענין "ארגוני", ומה ביכולתה להוסיף לבנינו הרוחני של העם?

 

בספר ויקרא, שאותו סיימנו זה עתה, למדנו והכרנו את תורת הקרבנות, ועמה את כל מה שדרוש להשכנת השכינה בעם ישראל, את קדושת הפרט וקדושת הכלל. עתה, הגיע זמן יישום הדברים הלכה למעשה. בספר זה מלמדת אותנו התורה, כיצד מבצעים את המשימה הזו, כיצד בונים את כלל ישראל, וכיצד מתמודדים עם הקשיים והכשלונות העומדים בדרך.

 

כצעד ראשון בתהליך זה, משמשת הספירה, המכונה מיד בתחילת הפרשה כ"נשיאות ראש". בכך מודגש, שעיקרה של ספירה זו הוא ענין של עלייה רוחנית. ננסה להסביר, איזו תועלת רוחנית נמצאת בספירה זו.

 

"לספור", פירושו: להפריד, להחשיב את כל אחד ואחד מבין הנפקדים כיחידה נפרדת ועצמאית. וזה היה תפקידה של "פקידה זו": להחדיר לתודעתו של כל אחד ואחד מבני ישראל, ששמור לו תפקיד מוגדר בתוך הכלל, תפקיד שרק הוא מסוגל למלא בהצלחה. ולכן, לא נמנו אלא הגברים שמגיל עשרים ולמעלה, שהם הנושאים בעול העיקרי של בנייה רוחנית. , הם ורק הם, נקראים "עדה": כי עדה, פירושו קבוצה של אנשים, השואפים להגיע ליעד משותף, והמקדישים את כל ישותם להשגת יעד זה.

 

במובן זה יש להבין את הביטוי "במספר שמות". שם מבטא מהות, ואם הציווי היה לספור שמות, הכוונה היתה: להעמיד כל אחד ואחד במקומו הראוי, שימלא את אותו התפקיד המתאים לתכונותיו ולאישיותו.

מאידך, אין כאן ספירה של בודדים בלבד. הספירה חייבת להתבצע במסגרת המשפחה, ה"בית אב". וכאן חייבים אנו להבין - מה פשר התופעה הזאת? מצד אחד, נקראים כולם "בני ישראל". ומאידך, מדגישה התורה את חשיבותה של חלוקת העם לשבטים ולמשפחות. לכאורה, יש בכך ניגוד פנימי: "אם בני איש אחד אנחנו", וכולנו שואפים לאותו יעד, מדוע להקים מחיצות מבדילות?

 

מכאן יש לעמוד על יסוד חשוב בהשקפת התורה. אמנם נכון, היעד אחד הוא. כולנו לומדים אותה תורה, וכולנו מקיימים את אותן המצוות. אותו "שולחן ערוך" מחייב את כולנו.

 

אבל הדרך המובילה אל היעד, הדרך כיצד לנצח במלחמת היצר, הדרך איך להלהיב את הגוף ואת הנפש, הדרך איך לקנות יראת ה', חייבת להיות שונה. מדוע?

"כשם שפרצופיהם אינם דומים... ", תכונות ואופי הם דברים, המשתנים מאדם לאדם, ממשפחה למשפחה, ומשבט לשבט. יש תכונות אופייניות לכל שבט, ויש תכונות שבהן מתייחדת כל משפחה כשלעצמה, ושוב, בתוך המשפחה, משתנות תכונות אלה מיחיד ליחיד. ברור, שהגישה למלחמת היצר, לעבודת ה', חייבת להתאים את עצמה לתכונות אלה.

 

ניקח לדוגמא, שני חברים. ראובן הוא זריז, בעוד ששמעון מתון. ראובן יכול לנצל את זריזותו הטבעית לקיום המצוות, אך צריך להלחם ביצרו כדי שזה לא יכשיל אותו בפזיזות יתירה. לעומת זאת, הרי שמעון המתון יקל עליו להזהר מן העבירה, אך הוא זקוק לתמריץ מיוחד, כדי שיצליח לקום בבוקר בזמן, וכדי שלא יתרשל בקיום המצוות. כל אחד חייב לטפל בנקודות התורפה שלו, וכל אחד חייב לטפח את כשרונותיו שלו. ומה שנכון לגבי היחיד, נכון גם לגבי הכלל: כל שבט ושבט, כל עדה ועדה, כל משפחה ומשפחה, זכאים וחייבים למצא את דרכם המיוחדת, שהיא המתאימה ביותר לאופי המשותף שלהם.

 

זה סוד הספירה - היא נועדה להראות לכל אחד ואחד, שהוא מהווה יחידה עם תפקיד מוגדר. היא באה להראות גם שתפקיד זה ניתן לו במסגרת של משפחה, של שבט, שבהם הוא יסתייע במילוי תפקידו.

וזהו גם סוד אחדותו הנצחית של כלל ישראל! אין בעם ישראל "אחדות" סתמית, ללא מטרה וללא צורה. אחדות מעין זו, היא אחדות למראית העין בלבד, משום שאינה מסוגלת להתקיים לאורך ימים. אחדותו של עם ישראל קיימת לעד, משום שהיא מבוססת על שני גורמים: היעד הנצחי המשותף, המאחד את כולם בשוה, ומאידך הכרת השוני של חלקי העם השונים, וטיפוחו של שוני זה, בהתחשבות עם אופיו המיוחד של כל חלק בעם וכל יחיד ויחיד. הבנת המפריד, תוך טיפוחו וניצולו למען הכלל, ולא ההתעלמות ממנו - מבטיחה את אחדותו של עם ישראל לנצח נצחים.

ע"פ רש"ר הירש