"ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא וגו'.
ויבא אלקים אל בלעם לילה ויאמר לו: אם לקרא לך באו האנשים, קום לך אתם ואך את הדברים אשר אדבר אליך אותו תעשה" [במדבר כב].
"אמר רבי אלעזר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה דכתיב לא תלך עמהם, וכתיב שם קום לך אתם [מכות דף י].
מעיר הרב אזרחי: יפלא כלום הוליכו את בלעם באותה דרך שרצה לילך בה. הלא בלעם רצה לקלל לא לברך?
הלא לכאורה הוליכו את בלעם בדרך שלא רצה לילך בה?
אך ברור פשוט הוא הדבר כי בלעם נשאר מקלל במלא רשעותו, תוקף טומאתו וחלאת זוהמתו.
בלעם אמנם קלל, אלא שהקב"ה הפך את המהות של הקללה לברכה.
לבלעם זה לא נוגע. בלעם נשאר מקלל, במלא מובן המשמעות של עוצמת רשעותו.
אבל מעיר הרב, הלא מפורש אמר בלעם כי "הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר... לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי לעשות קטנה או גדולה"?
צא ולמד אמנם כן בלעם אמנם לא המרה את פי השם, אבל המרה והמרה את רצון השם.
בלעם אמנם יודע כי לא יוכל להמרות פי השם, אבל היה רוצה שלא יהיה כן. רוצנו היה בלעם כי בידו יהיה להמרות.
אמנם "לא אוכל", אבל חבל, מתוך אנחה...
בלעם נשאר עם ה"רוצה" שלו וה"רוצה" שלו היה לקלל.
בלעם הלך לקלל, והליכתו הייתה בסייעתא דשמיא עם "מוליכין אותו".
כי על אף שהקב"ה קבע כי ישראל לא יקוללו אלא יבורכו, אף על פי כן הוליך הקב"ה את בלעם עם כל רצונותיו, עם כל תשוקותיו, עם כל מידותיו.
בלעם הגשים את שאיפותיו, בלעם קלל.
הקב"ה הפך את הקללה לברכה.
מכאן למד רבי אלעזר כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, זו הייתה הדרך של בלעם, הרוע הרשע הרצון לקלל אבל הקדוש ברוך הוא הפך את אותו רוע ואת אותו רצון להרע לברכה, כי אהבך ה' אלוקיך.