בא לקלל ונמצא מברך | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

בא לקלל ונמצא מברך

בלעם שנשכר על ידי מלך מואב לקלל את ישראל, נאלץ לברך את העם, פעם אחר פעם: "מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל, כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" * בלק הזועם: "ברח לך אל מקומך" *

הנצחונות המשכנעים על המעצמות של סיחון ועוג, וההתמקמות המאיימת של ישראל בערבות מואב, העלו את הכוננות בצבאות מואב ומדין לדרגה עליונה. בלק, מנסיכי מדין לשעבר, ומלך מואב בהווה, פונה אל זקני מדין ומבקש מהם עצה כיצד להילחם עם ישראל. הפניה למדין, אויבתה המושבעת של מואב, נבעה ממיקום גידולו של המנהיג הישראלי משה, בארץ מדין, זקני מדין, כך האמין בלק הם אלו שיוכלו לגלות לו את נקודות התורפה של האיש שאותו הכירו כל כך טוב.
המדיינים הקשישים נענים לבלק ומגלים לו כי כוחו הרב של העם היהודי טמון בפיו ובשיחו עם אלוקיו. בלק מפנים ובמהלך אסטרטגי מבריק מחליט להכות את העם בנשקו שלו – בפיו. הוא ניגש ליישום התכנית כאשר במהירות הוא מבין כי אין לפניו מספר רב של אופציות. באופן כמעט אינטואיטיבי עולה שוב ושוב שמו של אחד מהאנשים החכמים, המכשפים, והערמומיים שבאותו זמן – בלעם בן בעור נביא האומות.
למרות שבלק, קוסם בעצמו, בקיא היה בחכמת הכישוף והניחוש אף יותר מבן בעור, נאלץ להעזר בבלעם שידע באופן בלעדי את השעה המדוייקת בה זועם הקב"ה ובה עשויה הקללה לפעול. בלק שולח בהתרפסות את שליחיו אל בלעם ומכאן ואילך מתגלגלת התכנית והארועים מתרחשים בקצב מסחרר כשבסופם נפרדים שני ה'שחקנים המרכזיים' - בלעם ובלק - בעויונות ובחמת זעם. אגב, נתון גנטי מענין מצביע על קרבתם של השנים זה לזה כמו גם לעם שאותו כה חפצו למגר. בלק היה נכדו של מואב שהיה בנו של לוט מבתו הבכירה, אחיינו של אברהם ואחיה של שרה. בלעם היה בנו של לבן הארמי שמאוחר יותר כונה 'בעור', ובמלים אחרות אחיהם של רחל ולאה וגיסו של יעקב אבינו. 

הדינמיקה של פרשיית 'בלעם' וקללותיו – ברכותיו נעה בין מקומות ואתרים שונים. לפיכך בחרנו להציג את השתלשלות הארועים בכרוניקה מסודרת המתוארת בפסקות הבאות.

אלול 2488: פגישת השליחים הראשונה עם בלעם

אל פתורה אשר על הנהר, מקום משכנו של בלעם, מגיעה משלחת מכובדת המורכבת מזקני מדין וזקני מואב. בידי הנכבדים מצויים קסמים שונים אתם הם מופיעים לפניו. הסיבה: הנביא החמקמק עלול לטעון כי למרות חפצו העז לקלל את ישראל הוא אינו יכול לבצע זאת טכנית, מאחר שקסמיו אתם הוא 'עובד' לא בידיו.  בלעם המוחמא מבקש מהמשלחת להמתין וללון אצלו הלילה כשבמהלכו ישמע את דבר האלוקים ואז יוכל לקבל החלטה. שכן בלעם, על אף היותו נביא, ידע כי אין הנבואה שורה עליו [כמו גם על שאר נביאי אומות העולם] אלא בלילה. ואמנם באותו לילה מתגלה אליו האלוקים וכדי להיכנס עמו בשיחה הוא מתענין: "מי האנשים האלה עמך"? בלעם, מאושר ונפוח עונה: "בלק בן ציפור מלך מואב שלח אלי.. הנה עם יוצא ממצרים, לכה קבה לי אותו אולי אוכל להילחם בו וגרשתיו". בלעם בתשובתו מבקש לקדם שלשה אלמנטים: א. אני אדם חשוב שמלכים ממתינים אצלי בתור.  ב. מדובר בקללה חמורה במיוחד ומכאן הלשון 'קבה'.  ג. מטרת הקללה היא מיגורו של העם ומכאן ו'גרשתיו' כשהמשמעות היא – מן העולם וזאת בניגוד לבקשתו המתונה יותר של בלק ו'גרשתיו' – מן הארץ.  על כך מגיב האלוקים: "לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא". בבוקר מבשר בלעם לאורחיו כי לא יוכל ללכת אתם. את סירובו הוא מנמק בטיעון נרקיסיסטי אופייני: "מאן ה' לתתי להלוך עמכם – אלא עם שרים גדולים וחשובים מכם".

פגישת השליחים השניה

שרי מואב חוזרים אל המלך עם דברי בלעם. בלק נענה לבלעם ושולח לו משלחת חשובה ונכבדה מהקודמת כשהפעם היא גם מבטיחה דיוידנדים: "כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה ולכה נא קבה לי את העם הזה". בלעם החמדן בעל הנפש הרחבה מקשיב בעצב להבטחות אבל נאלץ להודות "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלוקי לעשות קטנה או גדולה". עם זאת מבקש גם מהם בלעם ללון בביתו בלילה אולי יתגלה אליו האלוקים שוב עם מידע חדש. ואמנם באפלת הלילה נגלה אלוקים לבלעם ומבהיר לו: "אם לקרא לך באו האנשים הללו קום לך אתם" כלומר אם אתה מעוניין להתלוות אליהם רק כדי להפיק מזה שכר כשברור לך שאינך רשאי לקלל את העם – הרשות בידך. 

האתון המדברת

עם בוקר משכים בלעם, מטפס על אתונו, וממהר להצטרף עם שרי מואב אל בלק, שם, כך קיווה, יוכל סוף סוף לקלל את ישראל. אלא שהקב"ה לא מתייאש ולמרות היותו של בלעם 'מכוון מטרה' אל עבר  הפיסגה עם בלק מנסה עדיין למנעו מן החטא.  במרכז הדרך, ניצב מול האתון מלאך ה' כשחרבו שלופה בידו. האתון מבחינה במכשול המאיים והיא נוטה אל שביל עפר דרך השדות שבצד הדרך. פרשנים מבחינים בשני פרטים מענינים בפגישת האתון עם המלאך: האתון הבחינה בשלוחו של האל ולא בלעם – למרות היותו נביא. הסיבה: לבעלי חיים, דווקא משום היותם חסרי דעה, קיים כושר הבחנה במדיום רוחני מעבר לבן אנוש שמתוך שכלו הרב עלול להתבעת ולרדת מדעתו. אקט סימבולי נוסף מצביע על העובדה שהמלאך החזיק חרב בידו – כשהדגש הוא על החרב, כאילו אומר הוא לבלעם, אתה כבנו של עשו הנחת את כלי מלחמתך את החרב [ - ועל חרבך תחיה] ובחרת לתקוף אל ישראל דווקא בנשק האסטרטגי שלהם – הפה, גם אני אבא להילחם אתך דווקא בכלי מלחמתך שלך – בחרב. ואמנם מעיון בהיסטוריוגרפיה של בלעם אפשר להיווכח כי סופו היה בחרב כמו שנאמר בספר יהושע "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".

מכל מקום, בלעם שאינו מזהה מאום מן הדרמה המתחוללת מתחת לאפו, מכה את האתון ומחזירה אל דרך המלך. האתון מצייתת והדרך ממשיכה כסדרה. אלא שאז מגיעה השיירה אל שביל העובר בין שתי גדרות, במשעול הכרמים. באותו רגע מתגלה מלאך האלוקים שוב אל האתון והיא באינסטינקט חייתי טבעי נלחצה אל דופן הגדר כשהיא מוחצת בדרך גם את רגלו של בלעם.  בלעם מוסיף להכות את אתונו והמלאך מצידו מתייצב שוב חזיתית אל מול האתון כשהפעם השביל כה צר שאין אפשרות לנטות ימין או שמאל. האתון בתגובה נכנעת ורובצת על מקומה. חרונו של בלעם גובר והוא מכה את אתונו נמרצות במקל בפעם השלישית. באותו רגע פותח ה' את פי האתון והיא בשפה ברורה שואלת את אדונה: "מה עשיתי לך כי הכיתיני זה שלש רגלים"? בלעם בהתרסה ובחמת זעם משיב: "כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך". שרי בלק שהקשיבו לדברים הביטו בבוז על האיש שמבקש למחוק אומה שלמה באמצעות פיו ועם אתון פשוטה אינו יכול להתמודד ללא חרב. גם האתון לא נותרה שקטה והיא תובעת מבלעם: "הלא אניכ אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה? ויאמר: לא".

בשלב זה פקח ה' את עיני בלעם והוא מבחין במלאך ה' שאומר לו: מפני מה הכית את אתונך, הלא מה שנטתה היא מן הדרך היה מפני שניצבתי אני, לה למכשול, ולך כקרש הצלה וכמוצא אחרון לחזור בך מן החטא. מן הדין היה, מוסיף המלאך, שאותך הייתי הורג ואותה מחייה. גם מול התוכחה הגלויה הו הנביא הנוכרי לא נבהל והוא עונה בהתרסה: "חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך" כלומר אני כאן בשליחותו של האל שציווני לילך עם השרים. לא ידעתי ש'הפקודה בוטלה' ואתה נשלחת כדי ליישמה. האם תרצה, שואל בלעם, כי אחזור אל ביתי? על כך אומר לו המלאך: "לך עם האנשים, אפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר". בלעם הולך עם שרי בלק, והמלאך הורג את האתון מחשש ש'האתון המדברת' תהפוך לסמל פולחני ולעבודת אלילים.  

פיסגת בלק – בלעם

השיירה מתקרבת אל עיר מואב, ובלעם שולח שליחים אל המלך לבשרו על בואו. בלק לא ממתין להגעתו של בלעם אליו והא יוצא לפגוש את הנביא כבר בעיר מואב העיר החשובה במדינה. לדעת פרשנים המיקום המסויים בו בחר בלק לקיים את הפגישה בא להוכיח לבלעם את חשיבות קללתו, שכן אם יכשל עלולה העיר הגדולה והחשובה הזו להימחק על ידי הצבא הישראלי. בלק מברך את בלעם ושואל אותו בתמיה? מדוע לא באת אלי מיד? האם לא אוכל לכבדך? על כך אומר בלעם "הנה באתי אליך עתה, היכול אוכל דבר מאומה? הדבר אשר ישים אלהם בפי אותו אדבר".

הברכה הראשונה

בלק משכן את ידידו בקרית חוצות ושולח לו בקר אחד וצאן אחד. בלעם –תאב הבצע- מקבל את המתנה הקטנה ונזכר בהבטחתו של מארחו "האמנם לא אוכל כבדך"? הוא חורק שיניים ומבטיח לעצמו כי כבר למחרת יתנקם בבלק. ואמנם עם בוקר ניצב בלק בפתח מלונו של בלעם ולוקח אותו אל במות בעל משם אפשר היה לקראות את העם מקצה לקצה. בלעם נזכר שוב במנחה העלובה ששלח לו אתמול המלך והוא מחליט להחזיר לו כעת כגמולו: "בנה לי בזה שבעה מזבחות, והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים". יש הרואים בבחירת הקרבנות הרבים ניסיון מחוכם של בלעם לחלות את פני ה' באמרו: ראה מה ביני לבין אבותיהם של ישראל [אברהם יצחק ויעקב], הם הקריבו כולם יחד, שבעה מזבחות, ואני לבד ערכתי לפניך שבעה כנגד כולם. בינתיים מבקש בלעם מבלק להתבודד, אולי, בדרך זו תנוח עליו הרוח ויוכל סוף סוף לבצע את זממו. אלא שהאלוקים, באורח נדיר, נגלה לבלעם ביום [להבדיל מן האופן הרגיל – בלילה, וזאת מפני חיבתן של ישראל] והוא שם בפי בלעם טקטס לגמרי אחר ממה שהתכוון מלכתחילה: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו... מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל"...  

בלק המבועת שומע את הדברים בהלם והוא שואל את בלעם בשצף קצף: "מה עשית לי? לקב אויבי לקחתיך, והנה ברכת ברך". בלעם, זועף בעצמו, עונה לבלק: "הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמר לדבר". 

הברכה השניה

הברכה הכפויה העלתה את חרונם של השנים והם החלו לטכס עצה כיצד להתגבר על התופעה. בלק מעלה השערה כי דווקא ראייתו של בלעם את העם כולו היא שלא אפשרה לו לקלל בפעם הראשונה. שכן, המבט על העם המאוחד כולו העלה את זכותם ומנעה מן הקללה לצאת אל האוויר. לכן אומר בלק: "לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה וכלו לא תראה וקבנו לי משם". בלעם מקבל והם מגיעים לשדה צופים. שם בראש הגבעה מבקש בלעם שוב שבעה מזבחות, שבעה פרים ושבעה אילים. שוב חוזר הריטואל ובלעם מבקש להתבודד ולחפש את הרוח החסרה ושוב נגלה אליו האלוקים שהפעם אומר לו לשוב אל בלק ושם יאמר את אשר ישים בפיו. כאשר מתקרב בלעם את בלק ופמלייתו הוא שומע את לעגם על חולשתו ובלק גם שואל אותו ישירות עם חיוך סרקסטי: "מה דיבר ה'"? ובמלים אחרות, מה אמר זה שמעליך. בלעם מתכעס ומשיב מנה אחת אפיים "קום בלק ושמע האזינה עדי בנו ציפור" כלומר אל תשב במנוחה כשפיך מלא שחוק אלא עמוד, שמע, וכבד את דבר האלוקים. "לא הביט און ביעקב, ולא ראה עמל בישראל. ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו". 

שלא כפעם הקודמת בלק מקשיב וכבר לא צועק על בלעם. הוא רק מבקש ממנו כמעט בתחנונים: "גם קב לא תקבנו, גם ברך לא תברכנו". בתשובה חוזר בלעם על המענה הקודם: "הלא דיברתי אליך לאמר: כל אשר ידבר ה' אותו אעשה".

הברכה השלישית

למרות התשובה הפסקנית של בלעם, בלק לא מתייאש והוא מציע לבלעם לגשת אל אתר נוסף ממנו אולי יוכלו סוף סוף לקלל את העם היהודי. בלק, שכזכור היה קוסם בעצמו, מחליט לבחור בראש הפעור הנשקף על פני הישימון מאחר ששם, כך חזה, הוא מקום פורענות לישראל. בלק בתחזיתו, צדק, אלא שלא הצליח [שמו שאר החוזים בכוכבים] לתפוס את התמונה המלאה. בעל פעור היה אתר בו אכן נפגעו ישראל, אולם לא בשלב זה אלא בזמן מאוחר יותר כשהחל להיצמד לעבודה הזרה המכונה "בעל פעור". מכל מקום, בלעם מנסה לשנות אסטרטגיה. תחת אשר יפנה אליו האלוקים כמו בפעמים הקודמות וישים בפיו שוב ברכות לעם, יפנה הוא באופן יזום אל האל, יציין לפניו את עוונותיהם של ישראל כמו חטא העגל וכו' והקללה תחול מאליה. 

אלא שמיד עם תחילת הביצוע נתקלה התכנית בקשיים. בלעם נושא את עיניו אל ישראל מתוך מטרה להטיל בהם עין רעה והוא מבחין כי שכינה שורה על העם. הוא שם לב שאין פתחי אהליהם מכוונים האחד כנגד רעהו והוא מבין כי תופעה זו היא פונקציה של צניעותם הרבה. המחזה המרהיב גורם לבלעם סערה פנימית עזה ורוח האלוקים נחה עליו: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. כנחלים נטיו כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים"...

הפרידה

הברכה השלישית היתה כבר יותר מידי בשביל בלק שספק את כפיו בחימה ואמר: "לקב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים... אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד" בלעם מזכיר לבלק כי כבר למשלחת השניה ששלח אליו אמר כי גם אם יתן לו המלך מלא ביתו כסף וזהב לא יול לעבור את פי ה'. בלק נפרד מבלעם ומעניק לו עצה לפני פרידתו: "ברח לך אל מקומך" שכן המון העם עלול לכלות בך את זעמו. בלעם לא מתרגש ואומר: "הנני הולך לעמי, לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" ואז נושא בלעם ארבעה משלים העוסקים בקורות אחרית הימים הסובבים על העם היהודי ויחסיו עם עמלק, הקיני, אשור, וישמעאל. 

עם סיום המשלים נסתלקה רוח הקודש מבלעם והא ובלק נפרדו איש לדרכו.