המהלך בדרך | הרב עזריאל יונה

משנה, אבות, ג, ט

רבי יעקב אומר: המהלך בדרך ושונה, ומפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה –מעלין עליו כאילו הוא מתחייב בנפשו.

בשבוע הקודם הצגנו את פירושו המופלא של הרש"ר הירש על משנה זו. הרש"ר ראה בטבע ובעבודת ה' כלי אינטגרטיבי אחד, ולטעמו יוצא רבי יעקב כנגד כל ניסיון לדחות ולהפריד בין השנים.

 

הראי"ה קוק רואה זאת אחרת לגמרי.

 

האלוקות, כפי שגרסה גם החסידות מופיעה בעולם כולו. 'לית אתר פנוי מניה', אין פינה, חפץ או חי שאינם חלק מהאלוקות.

ועם זאת, שלל האלמנטים שואבים את כוחם ממקור החיים, מהתורה הקדושה.

 

אדם המהלך בדרך, ומתבונן על האילן היפה, ועל הנוף המרהיב, עשוי לומר לעצמו: כמה יפה עולם זה של הבורא, כיצד מתבטאת בצורה מושלמת האלוקות בעמק הפורה שלפני!  אולם האיש הזה בחר להתבונן בבבואה של המקור, בתעתיק, ולמצא בו את האלוקות במקום לפנות הישר אל התורה הקדושה.

 

ובלשונו של הרב: "ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית, ותופסים במקומה קדושה קלה מעותקת". ראשית חייב האדם להגות בתורה, ואז להגיע אל הא-ל, לא באמצעות הטבע.

 

אין צורך לומר, שפירוש זה נמצא קוטבית לתפיסת הרש"ר הירש שהצגנו בשבוע האחרון.

 

פירוש הבעל שם טוב

למייסד החסידות פירוש מקורי גם כן למשנה זו.

הבעל שם טוב מבקש לשים לב למילה 'המהלך בדרך ומפסיק ממשנתו'. מדוע משתמש רבי יעקב במילה השייכות 'משנתו', כלומר משנת האיש ההולך? די היה לכתוב 'המהלך בדרך ומפסיק משינון'?

 

רבי יעקב ביקש להדגיש: מדובר באדם המהלך בדרך וסובר כי המשנה-התורה היא שלו, וכיוון שכך הוא חש בליבו גאווה וגדולה: הלא הוא בעל משנה.

 

הגאווה הזו מובילה אותו לומר 'מה נאה אילן זה', כשהוא מתכוון לעצמו, על משקל הפסוק 'כי האדם עץ השדה'. הוא סבור כי הוא אילן גדול ותקיף, ומשוכנע כי המשנה והתורה ה'פרטית' שלו הקנו לו את הזכות לחשוב כך.

 

ואין בידו אלא ספר

אסיים מאמר זה בדבריהם היפים של שד"ל [שמואל דוד לוצאטו], וחיים נחמן ביאליק 'המשורר הלאומי', הרואים במשנה זו, את קדושתה ויפיה של היהדות, שבמשך אלפי שנים בחרה שלא להיכנע ליפי התרבות, השירה, והסוציאליזציה של אומות העולם, של הנאורות וההשכלה, והעדיפה להיצמד אל ספר ההלכה, אל התורה ודפוסי החיים ההלכתיים, 'היבשים' לכאורה, אך המקנים לעם זה את קדושתו ואת עמידותו:

הרי לא לחנם הביאה האומה הישראלית, על כל פנים ברובה הגדולה, את צוארה בעול הברזל של ההלכה; ולא עוד, אלא שבצאתה לנדודיה בחרה לקחת עמה לדרך משא כבד של חוקים והלכות "ועזבה מפניהם – כמאמר שד"ל – את השירים המשמחים לב ונפש". המראה הזה הביא את שד"ל בשעתו לידי התפעלות, עד שקרא: "כמה קדושה אומה זו!" ובעל ההלכה עצמו מהו אומר: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!' מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". בעלי היופי שבנו כלו את כל חציהם במשנה זו, ואולם בעלי הנפש יאזינו גם מתוכה, מבין השיטין, המיית לב וחרדת דאגה לגורלו העתיד של עם "הולך בדרך" ואין בידו מִשֶּׁלו אלא ספר, וְשֶׁכל התקשרות נפשית לאחת מארצות מגוריו - בנפשו הוא.

תגובות   

0 #1 איפה הרב קוק כותב את זה?כפיר 2016-08-30 00:40
הרב צבי יהודה במאמר "נויו של אילן" כותב כמו הרש"ר הירש

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן