רבי דוסא מצביע על ארבע התנהגויות שעלולות להוציא את האדם מן העולם. הרשימה לכאורה פשוטה מאין כמוה: אדם המבזבז את זמנו, והולך בטל, סופו שיטרד מן העולם. אין ברור מכך.

 

ועם זאת רבי דוסא לא אומר כי 'ההולך בטל ואין הוא עושה מאום סופו שיצא מן העולם'. בגמרא במסכת כתובות כתוב משהו אחר לגמרי על ההולך בטל: "הבטלה מביאה לידי זימה, ולידי שיעמום", ובפירוש רש"י: שיעמום- כלומר לשיגעון. רבי דוסא לא מדבר מאום על בטלה ו'שיגעון'. תחת זאת הוא בוחר להצביע על ארבע התנהגויות מסויימות המסוכנים, קונקרטית, לשלמותו הפיסית והנפשית של האדם.

 

מדרג הצרכים

באחד המאמרים הקודמים הזכרנו בעקיפין את תיאורית 'ההגשמה העצמית' של אברהם מאסלו. לצורך הענין אציג אותה שוב, בקצרה. מאסלו, פסיכולוג יהודי, מראשי מייסדי הזרם 'ההומניסטי' בפסיכולגיה המודרנית, טען כי נטיותיו המולדות של האדם מנוסחות במונחים של שני סוגי צרכים המניעים את התנהגותו: מניעי חסך, ומניעי גדילה.

 

מניעי חסך כפי ששמם מעיד עליהם פועלים כדי למלא חסך מסויים בדברים שהם חיוניים לקיומו הפיסי והפסיכולוגי של האדם. בין הצרכים האלה אפשר למצא מזון, שינה, סילוק ההפרשות מגופו, מין, ביטחון, שייכות ואהבה [-נאהב], צורך בהערכה.

 

מניעי גדילה לעומת זאת אינם באים למלא חסר או לספק דחפים, להפך, מניעי הגדילה הם בעצם הצורך בהגשמה העצמית של האדם, והם [-מניעי הגדילה] נמצאים בפסגת ההייררכיית של מדרג הצרכים. נמנים עמם צרכים קוגניטיביים כמו הצורך לדעת להבין ולחקור, חווית יופי ויצירה, הענקת אהבה לזולת, הצורך במימוש עצמי 'להיות יותר ויותר מה שאני באמת' או בלשונו המוחשית של מאסלו עצמו "המוסיקאי חייב ליצור מוזיקה, האמן חייב לצייר, המשורר חייב לכתוב".

 

קיים הבדל מהותי בין שני סדרות הצרכים. כאשר אדם מספק או ממלא את צרכי החסך שלו כמו סיפוק רעב למשל, הוא אינו חש עוד צורך לאכול כלומר סיפוק החסך מביא לצמצום בהתנהגות האכילה, צרכי הגדילה לעומת זאת הפוכים לגמרי: ככל שמלא האדם את צורכי המימוש העצמי שלו כך תיאבונו אליו הולך וגובר- הנאה מנגינת כינור למשל, רק מגבירה את הצורך להמשיך לנגן, כתיבה טובה מוסיפה חשק ומוטיבציה להמשיך לכתוב וכן הלאה. במלים אחרות: סיפוק הצורך מגביר התנהגות.

 

מה קרה לאיש שלנו

מה ארע לאיש שבמשנתינו לאור תיאוריה זו? מדוע לאחר שסיפק את צרכיו ההישרדותיים, כלומר שינה מזון ושתיה, המשיך והפריז בהם 'שנה של שחרית, יין של צהריים' וכו'?

 

התשובה כך נדמה מונחת בגוף השאלה: אותו אדם הפך את צרכיו ההישרדותיים לצרכיו הרוחניים כלומר הוא הפך את צרכי החסך לצרכי הגדילה שלו האמורים לממש את הגשמתו העצמית. איך הוא עושה את זה? הוא מייצר אידיאל, הוא לא ישן סתם, אלא הוא מקפיד לישון בבוקר, בשעה שרוב בני האדם עסוקים במלאכתם. בצהריים הוא לא אוכל אוכל מזין ומשביע כאחד האדם אלא הוא פותח בקבוק יין ומרווה בו את צמאונו.

 

וכמו במדרג של מאסלו גם עלוב זה הרואה בשינת בוקר ויין בצהרים התגשמות של אידיאל כל שהוא מבקש להמשיך לטפס במעלה המדרג ולמלא את נפשו בחוויות קוגניטיביות 'להיות יותר ויותר מה שאני באמת'. לכן הוא פונה לשיחה אינטלקטואלית על דברים העומדים ברומו של עולם. רק שמאדם ששינה ויין הפכו אצלו לאידיאה לא ניתן לצפות לסמול טוק אינטלק' מעבר ל'שיחת הילדים' וישיבת בתי כנסת של עמי הארצות'.

 

מה שכל כך עצוב בתהליך הזה, ואת זה זיהה רבי דוסא בן הרכינס, הוא שהאדם לא מודע למצבו השלילי, הוא משוכנע כי הוא חי בעולם מופלא ומושלם, שינה, יין, שיחות הבאי, והוא חש שהוא ממלא את צרכיו.

 

לאיש כזה אין תרופה. הוא לעולם לא יבין שהוא מחוץ לעולם האמיתי. השקיעה והאבדון שלו הם - כמו על פי תסריט כתוב מראש - בלתי נמנעים, וזהו 'מוציאין את האדם מן העולם'.