על רוח וחומר | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

 פרק ג משנה יא

 רבי אלעזר המודעי אומר:
המחלל את הקדשים, [האומר מה בין פר זה היום לאתמול כאשר היה עדיין רועה באחו(-שאינו מכיר במאפייני סטטוס)]

והמבזה את המועדות, אדם העושה מלאכה שאינה דבר האבד [הפסד ממון] בחול המועד
והמלבין פני חברו ברבים, [ המבזה את חברו בפרהסיא עד שנעשים פניו חיוורות מעלבון]
והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום, [אדם שאינו מל את עצמו או את בנו]
והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, [המפרש את איסורי התורה שלא כהלכה כגון שאינו רואה את איסור החזיר כפשוטו אלא כמטפורה בלבד]

אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא.

הקביעה של רבי אלעזר שהעובר על אחד מן האיסורים המוזכרים, אין לו חלק לעולם הבא, נתפסת מחמירה למדי פרופורציונלית לדרגת העברות. וכי העושה מלאכה בחולו של מועד עבר על עיקרי הדת? כנ"ל לגבי מחלל את הקדשים? וסיום דבריו של התנא אינו מותיר מקום לספק: אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים -גם נקודות זכות אלו- לא יסייעו בידו להימלט מהתוצאה הקשה, אין לו חלק לעולם הבא. האם כאמור לא מדובר ב'עונש' קשה מדי?

הקומקום השורק

הרבנית חיה רוזנסקי ושני אחיה ר' אברהם ור' משה קלופר כבר לא מדברים ביניהם עשרים שנה. השנאה הגדולה הזו נוצרה עם מות האב האהוב דוד, ניצול שואה שחי את שנותיו האחרונות בבית בתו חיה שטיפלה בו במסירות עד ליומו האחרון. לאחר מותו של האב כשכלו ימי השבעה ישבו שלשלת האחים והחלו לדון בחלוקת הירושה. החלוקה התנהלה על מי מנוחות עד שהגיעו לסוגיית הקומקום השורק. הקומקום השורק היה כלי מפח סדוק מעט ומעוקם בדפנותיו, הוא גם היה שורק בקול מטריד עד שהיה מרתיח את מימיו, באיטיות יש לומר, שמעלה את השאלה מי בכלל מרתיח היום מים בקומקומים מפח. אולם הקומקום הזה היה שונה, הוא היה של האדמור מלייבניץ רבו של האב שמצא את מותו באותו מחנה ריכוז בו היה האב דוד. בקומקום שהוברח לתוך מחנה הריכוז ע"י חסידי הרבי היו מרתיחים תה מידי ערב להחיות את נפש הרבי שהיה זקן וחולה. מהרבי וחסידיו לא נותר איש בחיים חוץ מדוד שמצא את הקומקום בין הריסות המבנים המופצצים מיד לאחר השחרור. הקומקום עלה עם דוד לארץ ומאז שימש בתפקידו רק באירועים מיוחדים כמו חתונות או בעת ביקורים חשובים אז היה מוצא ממקומו בחרדת קודש כאשר האב ר' דוד מצייר באזני הנוכחים את הצריף, את האדמו"ר ואת החסידים שהיו מגישים בתורנות את התה המר והדלוח לרבי הגוסס.

לבן הבכור ר' אברהם היה ברור כי לאחר מותו של האב עובר הקומקום אליו, כהמשך השושלת. גם האח הצעיר ר' משה ראה את הדברים בקנה אחד עם האח הבכור, לכן הם כל כך הופתעו כי הבת חיה טענה בתוקף כי אבא היה רוצה שהקומקום ישאר אצלה, לדבריה היא טיפלה בו בכל השנים האחרונות בעוד הם, האחים הסתפקו בביקורים מידי שבוע, ובנוסף, מן הראוי לדעתה, כי קומקום קדוש זה ישאר בבית של תלמידי חכמים ובעלה של חיה הלא הוא רב בעוד האחים אינם אלא בעלי בתים, האחים נזעקו וטענו שהאחות למעשה מנעה מהם להחזיק את האב בביתם ושאין כל קשר בין חזקת הקומקום למעמדם התורני וכו' וכו' סוף דבר פרצה אש המחלוקת ביניהם הם אינם מחליפים ביניהם דברים אינם משתתפים בשמחות האחר וכן הלאה. סיפור עגום זה מתואר בספר "שריקות" של הסופרת חוה רוזנברג כאשר העלילה מתפתחת לכיוונים מצערים שאינם מעניננו.

רוח וחומר

סיפור כזה מן הסתם, מוכר לחלק מן הקוראים בווריאציות שונות [פחות דרמטיות אולי], הקומקום יכול להתחלף בפמוט, בתליון או בכל חפץ אחר. מה שמשותף לכל הסיפורים הללו הוא תכונות החומר האובייקטיביות של החפץ- פח, נחושת או גוש זהב ישן, והערך הרוחני שמיחסים מאצילים האנשים עליו, לאמור הקומקום של האב ניצול השואה מורכב אמנם מפח ישן וחלוד אולם הערך הסובייקטיבי שלו הוא עצום, הידיעה כי האדמו"ר הקדוש השתמש אתו כאשר הוא מאציל אמונה על החסידים בתוך מחנות הזוועה מעלה אותו מחתיכת פח למשהו רוחני וגבוה יותר.

הדמיון המשפחתי בין חמשת האיסורים המוזכרים במשנה בולט לעין: חוסר יכולת להכיר ברוח שמעל החומר, בערך המופשט לעומת המרכיב הפיזי. האומר מה בין פר זה שהוקדש לקרבן לפר הרועה באחו אינו חש בקדושה הבלתי נראית 'שהתלבשה' על הבהמה, כך מי שאינו מבחין בין קדושת מועד ליום חול, או מי שאינו רואה בהלבנת פני חברו משהו חמור כ"כ שלפי דעתו מאחר שלא חל שינוי "פיזי" בחבר לא נעשה לו בעצם דבר. גם שני האנשים האחרונים של רבי אלעזר מייצגים את אותו מאפיין, המפר בריתו של אברהם אבינו, אינו מוצא שינוי ממשי בין מי שמהול לשאינו מהול, ההבדל היחידי הוא במבנה הגוף החיצוני, לדעתו לא חל שינוי רוחני בחומר בגוף אם הוא אינו נתפס בעין. ולבסוף המגלה פנים בתורה וכו' מגלה בעצם כי התורה בעיניו אינה רלוונטית לחייו היומיומיים הפיזיים, כלומר הוא אינו מוכן להעלות את חיי החומר שלו לחיי רוח עפ"י התורה שבעיניו כאמור היא מעין מסה פילוסופית תלושה מן המציאות היומיומית.

מה זה עולם הבא?

לאנשים האלו אומר רבי אלעזר אין חלק לעולם הבא. וכאן מייצר התנא משוואה מעניינת: מאחר שעולם הבא אינו, מסתבר, דבר מוחשי, אינו נתפס פיזית, אין האנשים הללו שלא מכירים בדברים שברוח יכולים לזכות בו. שלילת החלק בעולם הבא אינה עונש או תגמול על פעולה שלילית שלהם אלא ההבנה כי לאנשים אלו חסרה היכולת לראות את הרוח שבחומר את הרוחני שבתוך הפיסי. אשר לכן גם " תורה ומעשים טובים שיש בידם" לא יועילו שכן אנשים אלו אינם סובלים מחוסר זכויות אלא מפגם ביכולת החוויה רוחנית, וללא יכולת זו בלתי אפשרי עבורם להתמודד עם עולם שכולו אינו אלא רוח.

מקורות

תפארת ישראל על המשניות.

שריקות. חוה רוזנברג. הוצאת המחברת.