איזה יופי! | משה גרילק

"רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: "מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה! – מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (פרק ג' משנה ט').

 

משהו תמוה מפריע לנו, אגב קריאה ראשונה במשנה הבאה בפרקי אבות: "רבי שמעון אומר: המהלך בדר ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: "מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה! – מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (פרק ג' משנה ט')

 

האמנם? האמנם אסור ליהנות מיופיו של העולם? להתענג על הדרו של הטבע? הלוא חכמינו זכרונם לברכה הורו לנו אחרת. הם ציוונו לפקוח עין ולב אל מול תבל ומלואה, לשאוב מלוא חופניים מהנאותיו, בצורה כשרה ומותרת כמובן. ובעיקר, לברך ולהודות ליוצר ההנאה, על כל הנאה מזדמנת. אכן, דווקא חובת הברכה מציינת את המבט החיובי של חז"ל על הנאות העולם. שכן הברכה במהותה מבטאת את הכרת תודתו של האדם על שיקוי ההנאה שהוגש לו. ואין מודים על משהו שלילי שאסור לגעת בו.

והנה בין "ברכות הנהנין". אנו מוצאים גם ברכה על האילן: "שלא חיסר בעולמו דבר וברא בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם".

ברכה זו חייב אדם לומר באביב, בתקופת הפריחה שעה שהוא מבחין לראשונה בליבלוב המחודש של האילנות.

בדוק וראה, שבברכה זו עצמה אנו מוצאים את חיוב ההנאה ואת הלגיטמציה שלה בעיני היהדות. האדם מודה בה על האילנות הטובים שניתנו לו, כדי ליהנות מהם. ואם כן, כיצד מחמירה משנתנו ואומרת שהאומר: "מה נאה אילן זה מתחייב בנפשו"?

אם נעמיק, נגלה למרבה הפלא, שהנאת ההתבוננות ביפי הטבע, הינה בעצם חובה. חובה, הנחוצה לאדם השואף להיות… צדיק.

רבי אברהם, בנו הגדול של הרמב"ם, למשל, קובע (בספרו: "המספיק לעובדי ה'").
ש"התענגות על מראות הטבע, צורך חשוב "ולכן גם המכובדים והחשובים והמלומדים שבבני האדם ואפילו חסידים וצדיקים שבהם נהנים ומתענגים בראותם כרי דשא וגני נוי ונהרות זורמים וכד'".

בימינו, הדגיש את חשיבותו של החוש האסתטי כאמצעי לעבודת ה', הגה"צ רבי יוסף לייב בלוך (מייסדה של ישיבת טלז, ליטא) המגיע למסקנה הבאה:

"דרך האדם הגדול הוא שיחיה בכל כוחותיו ושיהיה ער ומרגיש את הכל. כי אל לו לבטל את רגשותיו. לכן, כל מה שיגדל הרי כל רגשותיו ערים וחיים בו יותר וגם רגש היופי מפותח בו בכל תוקפו מתפעל ומתרגש בראותו מחזה טבע נהדר ובשמעו ניגון נעים, ובראותו בריאה נאה ביותר ובא לידי התפעלות… והוא יודע להשתמש ברגש זה לתכלית הנשגבה – להכרת הבורא. ולא רק שאין זה מזיקהו ומורידהו ממעלתו. אלא אדרבא, הוא מרומם את זה הרגש ומתרומם אתו, להתבונן על ידו בכוח השם וגדולתו" ("שעורי דעת" חלק א' עמ' 194).

למעשה, אם נחקור אחר שורש הדברים נראה שטיפוח רגש היופי באדם החל עוד בגן עדן. שם אנו מוצאים את המלים הבאות: "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (בראשית ב', ט').

מה מלמדנו פסוק זה?

הבה נקרא:
"הגן היה מספק את כל צרכיו הגשמיים של האדם. אולם, הכתוב מקדים את "נחמד למראה" "לטוב למאכל". הווה אומר: את סיפוק חוש היופי – לסיפוק חוש הטעם ותאוות המאכל. כאן זכה חוש היופי להצדקתו ולהקדשתו. וגם בכך מתגלה מעלתו היתירה של האדם. רבות הן צורות הנוי המתגלות ביצורי אדמתנו. ועד כמה שידינו מגעת – הרי האדם הוא היצור היחיד, המסוגל ליהנות מן היופי ומכאן ההוכחה לחשיבות חוש היופי- לייעודו המוסרי של האדם. השמחה ביפי הטבע ובנוי הצמחים, הביאנו לשמוח גם ביופי המוסרי. חברה שאיננה חסה על היפה, גם אדם יגדל בה פרא. שמחת האדם בהרמוניה האסתטית, קרובה לשמחתו בהרמוניה המוסרית" (רבי ש. ר. הירש על התורה).
ואם כך, גוברת בלב התמיהה: מדוע באמת אסר התנא רבי שמעון על האדם לומר: "מה נאה אילן זה?"
הבה נעיין פעם נוספת במשנה: "המהלך בדרך, ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה"… וכו'.

לאור האמור לעיל, לא ייתכן לאסור על האדם את ההתפעלות וההתענגות על הדר הטבע ויופיו המהמם והרב גוני, שכן- מצווה היא. אך רבי שמעון מבהיר לנו את הערך המועדף של לימוד התורה. אם בעת לכתך בדרך, אתה הוגה בתורה, מפסיק מלימודיך ומסיט את מחשבתך ממנה, כדי ליהנות מפריחת האילנות, מכחול השמים, מירק הפארקים ואווירם המרענן וממשק גלי הים – החלפת את המטרה באמצעי.

אולם, בכך לא מיצינו את הנושא. יש לו רובד עמוק נוסף. רובד, המתייחס לסתירה המדומה והמלאכותית בין התורה והחיים, בין הדת והמדע. לומר מה נאה אילן זה – מצווה היא. לומר "כן" להנאות החיים – רצון התורה הוא. חז"ל, כאמור, אף תיקנו מערכת שלמה של ברכות, כדי להעניק, ולהוסיף להנאות החושים, גם את המימד המענג של הרוחניות. אבל, אם נדמה לו לאדם, שכדי ליהנות, עליו להפסיק ממשנתו. כלומר לפרוש מן התורה וקיום מצוותיה. או אז – "מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". כי אות הוא שאין הוא מבין לא את החיים ולא את התורה.
משל התנור של הרמב"ם. יוביל אותנו אל לוז העניין.

החיים, אומר הרמב"ם, הם כמו תנור מוסק ולוהט. אדם המצמיד את גופו לתנור, יכווה קשות. לעומת זאת, אדם המרחיק את עצמו ממנו עד קצה יכולתו, יסבול מן הקור והצינה המקפיאים. האדם החכם והמציאותי, המכיר את חוקי הטבע וחוקי גופו, יבחר לו את נקודת המרחק האידיאלית מן התנור. הנקודה בה יוכל ליהנות מחומו, בלא להישרף.
כך הם החיים. המתרחק מהם כי חושש מפיתוייו, השתכן לו בקוטב הצפוני, בתוך הקור הנצחי, המנוון את נשמת האדם תוך עיוות המוסריות. עיין ערך דתות הודו והמזרח הרחוק כולו.

מאידך, אם יתמכר הוא לתשוקות הפורצות מלבו: אם נצמד הוא לתנור התאווה הלוהט. בלא חשבון ובלא מידה. נאכל הוא באש עצמו. בדוק מה קורה בעולם המערבי.

אומר רבי שמעון: כדי לומר "מה נאה אילן זה", אין צורך להפסיק ממשנתו. כדי לחיות ולהביא לידי ביטוי את כל כוחות היצירה הטמונים בלבו של האדם, צורך לדחות את התורה ומוסרה. ההיפך, היא תעניק את הגבולות ואת אמת המידה שיאפשרו לכל הכוחות השוקקים בקרבנו לעול כראוי. היא תמנע מהם את הגלישה אל אחד משני המדרונות, מדרון התפרקות מכל דברי המוסר, עד כדי התאכלות אישית וציבורית ומדרון הקיפאון שבפרישות מן החיים וההינזרות מהם.

"המשנה", אומר רבי שמעון, המשנה (זו היהדות) שנדמה לאדם שהינה חוצצת בינו ובין מנעמי החיים, אינה אלא נקודת המרחק הרצויה, שאם יהיה ניצב עליה, יוכל ליהנות מן החום, הטוב והמיטיב של העולם.

 

תגובות   

0 #1 מאמר יפה עם מוסר השכל!!ישראל 2008-05-22 15:29
(אבל ציטתת 2 דיעות שונות מכמה מקורות,למשל ר' אברהם שאומר שיש אפשרות אפי' להתעלות ברוחניות ע"י התבוננות בנפלאות הבריאה,ומנגד את המשנה באבות,אלו שתי דיעות שאינם מתיישבות אחת עם השניה,ובחרת את דרך הביניים כדי לעקוף על ה'סתירה' שבין שתי מקורות אלו.
והרעיון שהובא פה לא כתוב לא במקורות התומכים בהתבוננות ולא במקורות הנוטים להימנעות מהתבוננות ביפי הבריאה.)

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן