שמחה לאיד | אליעזר היון

פרק ג משנה כד
שמואל הקטן אומר: בִּנְפל אויביך  אַל תִּשְׂמָח, וּבִהכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ.  פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו, וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ [משלי כד].

כאשר האויב שלך נופל, נקלע לצרה, נענש, אל תשמח, אומר- מבקש שמואל כשהוא מצטט את הפסוק המפורסם ממשלי. פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב את חרון האף-  את הסנקציה השמימית, עליך.

אלא שהתביעה האמוציונלית הזו, נדמה, אינה פשוטה כלל. האם מסוגל בכלל, בן האנוש לא לשמוח, כשאויבו המושבע כושל? והאם ראוי כלל, שהאדם המורכב מרגשות, קנאות, ודחפים, יאלץ לדכא את תחושת השמחה הספונטנית, המתפרצת, האינסטיקטיבית כמעט, כשהוא מזהה את שנוא נפשו בא על עונשו?

הליכה על חבל בין גורדי שחקים

בין התחביבים המוזרים והמסוכנים שיש לאנשים נמצא התחביב ההרפתקני- הליכה על חבל.  אחד מאותם 'אמיצים' שנהג להלך על חבל דק שהיה מתוח בין שני גורדי שחקים בניו-יוק נשאל בריאיון עיתונאי,  אם גם בתחומים אחרים של החיים הוא אוהב לקחת סיכונים. "סיכונים"? הוא שאל, "בתחביב שלי אין שום סיכון: הכל ענין של מקצועיות".

מבלי להמעיט בכישורים המקצועים, לתופעה הזו בטרמינולוגיה המקצועית קוראים: 'הטית השליטה המדומה'. אנשים נוטים לחשוב כי מאורעות שונים נמצאים בשליטתם וממעטים בערכם של גורמים שרירותיים ומקריים בחייהם. המאפיינים המשפיעים על העולם לדידם, הינם קבועים ופועלים על פי סדר קבוע מראש. תת תופעה נוספת של 'הטיית השליטה המדומה',  היא האמונה ב'עולם צודק'. אנשים מעצבים את אמונותיהם מתוך הנחה שהעולם פועל בצורה מסודרת ואחראית, עולם בו יש צדק ו'לכל אחד קורה מה שמגיע לו'. אם מישהו חלה בסרטן, יש נטייה להסיק כי הוא עישן כפי הנראה, שתי קופסאות ביום, פשיטת הרגל אצל פלוני נוצרה מתוך אופי מושחת ויומרני, והתאונה נגרמה בעקבות נסיעה פרועה וחוסר מיומנות של הנהג.

הנטייה, והרצון, לראות את העולם 'צודק' ופועל על פי מאפיינים קבועים, שייך גם להטיית השליטה. האדם מאמין  כי לו, לא יקרו אסונות כאלה, והאמונה הזו מקנה לו תחושת שליטה בגורלו. שכן הוא אינו מעשן, לא מושחת, ונוהג בזהירות. התפיסה הזו מקשה עליו לקבל את העובדה כי התאונה נגרמה אולי באמת בגלל מזג האוויר, פשיטת הרגל ארעה סתם כך, והסרטן פשט בגופו של החולה ללא כל קשר לעישון.


הטיית שליטה, ועונש

כשרוכש הפרט לעצמו יריבים, או שונאים, השאיפה הטבעית שלו היא הרצון לראות במפלתם. לדעתו, הוא הצודק, הוא הנוהג ביושר, והוא חש שנעשה לו עוול. הצפייה באוייב נופל, ומובס, מייצרת אצל האדם את אשליית השליטה המוזכרת, בה הוא חש, שהנה, נעשה סוף  סוף צדק, העולם 'חזר להיות נורמלי' והוא שוב עולם צודק בו הרעים נענשים והטובים מתברכים.

אלא שהתחושה הזו היא כמובן לגמרי לא נכונה, היא איננה אלא אשלייה, היא:  "אשליית השליטה המדומה".  הייחוס של העונש של אוייבך, לעולם צודק, לכוונת מכוון, למאפיין קבוע של אלוקים למשל, כאילו הוא עובד בשליחותך והוא פועל על פי הנחיותיך לפיהם נעשה לך עוול, ובעקבות כך נענש אויבך בעקבות מעשיו הרעים [לדעתך] לך- איננה אלא אשליה או דימיון. 

הקטסטרופה שארעה לשונאך, לא באה לכסות על תחושת החסר שלך, או למלאת את הנטיות והאמונות שלך בעולם צודק בו לדעתך 'הגיע לו'. המפלה והכישלון, התרחשו אצל אויבך, בדיוק כפי שעשויים היו, סטטיסטית, להתחולל אצלך. שכן העולם איננו 'עולם צודק' כפי שרוצים היו רבים לחשוב, כי אם עולם בו נתן הבורא שליטה דווקא למקריות, לסטטיסטיקה, לגורל, ולגורם האנושי.

כיוון שכך, קובע שמואל על פי משלי, בנפול אויביך אל תשמח, שכן השמחה הזו הנובעת אצלך בטעות מאמונה של 'הגיע לו' ומעוררת בך סיפוק, אינה אלא אילוזיה. הנפילה האיומה של אויבך, עשויה היתה תיאורטית, חלילה, להתרחש גם אצלך. 

תיאוריה זו שנתפסת אולי כחדשנית ופורצת, איננה פרי המצאתי, אלא היא עיבוד דבריו של הרלב"ג בפירושו למשלי שם. ואלו דבריו המלאים: "פן יראה ה רוע תכונתך בזה הענין וישיב מעל אויבך אפו וישיבהו עליך מפני רוע תכונתך, כי אין ראוי שישמח ברע כי השם יתברך הרחיק מציאותו לפי מה שאפשר ומה שיגיע יגיע במקרה". אפשר לשים לב כי הרלב"ג מדגיש כי התגובה של אלוקים איננה עונש שרירותי, אלא היא תגובה על 'תכונתך הרעה', כלומר על הנטייה שלך לראות את אויבך נענש במה שלדעתך הגיע לו. 

חשוב לציין כי שמואל הקטן והפסוק במשלי מדברים על שנאה סתמית בין שני אנשים נורמטיבייים. אכן אם מדובר ברשע שמוגר אזי השמחה מותרת, וכפי שנאמר במשלי יא 'באבד רשעים רינה'. לפי תפיסתינו הרי שרשעים נאבדים נובע הדבר בוודאי מ'השגחה פרטית' ומכוונת מכוון של בורא העולם ואינו דומה לשנאה ומפלה בין שני אנשים 'רגילים', שאז, כאמור אין לאחד לייחס את נפילת רעהו ל'עולם צודק'.

נקודה נוספת מרתקת במשנה זו היא הערתם של מפרשים רבים מדוע מיוחסת האימרה הזו לשמואל בעוד היא מופיעה ככתבה במשלי? תשובות רבות נאמרו על שאלה זו כשחלקם מתמקד באופיו האישי של שמואל המבטאים סובלמטית את הרעיון של הפסוק.
את התיאוריה והסברה מצאתי בספר 'פסיכולוגיה חברתית', עמוד 146 הוצאת האו"פ

 

.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן