חיים בלעו | אליעזר היון

 

ג,ב רבי חנניה סגן הכוהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות- שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו.

המלים הכל כך ברורות של רבי חנניה כואבות כמעט בחדותן: אילולי השלטון היו בני האדם מאבדים כל עכבה מוסרית מינימלית ומבצעים בחבריהם מעשים אכזריים ומחרידים, ובמלים של רבי חנניה: היו בולעים האחד את רעהו בעודו חי.

אדם לאדם זאב

בקביעה של רבי חנניה נדמה, אפשר לזהות תכונת אישיות מולדת, או אינסטינקט מולד - תופעת התוקפנות.

 

ואמנם, תיאוריות פסיכו חברתיות שונות נלחמות זה שנים על הקביעה האם התוקפנות היא התנהגות נלמדת כמו תכונות אישיות שונות, ובניסוח קצת שונה: מהווה סוג של תגובה למצב מסויים כמו תסכול למשל, או שאכן היא תוצר של נטייה מולדת. קונרד לורנץ, אתולוג זוכה פרס נובל, ראה את התוקפנות כדחף להילחם המשותף לבעלי החיים ולבני האדם. הגורם לדחף המולד הזה הוא הישרדותי: הפרט החזק והגדול יותר המתאים להפצת המין ולדאגה לשטחי מחיה וניצול משאבי הטבע הוא זה שישרוד. הסבר נוסף מפורסם לא פחות שייך לפרויד. לפיו הגורם לתוקפנות "יצר המוות" [תנטוס] הקיים בכל פרט והמנוגד ל"יצר החיים" [ארוס]. שכן בעוד יצר החיים מתמקד בהנאה, בתשוקה מינית וברבייה, והוא מעורר את האדם לשמור על עצמו ולהתחדש, יצר המוות  מבטא רצון עז לברוח מן הקשיים והמתח הכרוכים בחיים כשהבריחה הסופית היא אל המוות. היצר הקטלני הזה שמעורר דחפים של הרס עצמי, פגיעה עצמית ואפילו התאבדות מתועל במהירות כלפי חוץ כלפי אנשים אחרים ומוצא ביטוי בהתנהגות אלימה ומסוכנת.

 

רבי חנניה אומר ברור: התוקפנות היא תכונה מולדת ש'אולפה' על ידי מנגנוני הגנה ומחסומים חברתיים כמו, בושה, מצפון, מוסר, ובעיקר פחד משלטון החוק ומהעונש הצפוי לעובר על הנורמות המקובלות. כאשר המחסום המרכזי הזה נעלם פורצת במהירות  התכונה ההרסנית המולדת שדוכאה עד עתה.

הניסוי של זימברדו

הפרופ' זימברדו ותלמידיו פרסמו מודעה בעיתון כי נדרשים גברים צעירים בריאים, בגילאים 17-30 לצורך מחקר חברתי על החיים בבית הסוהר תמורת סכום של 15 דולר ליום. לצורך הניסוי הקימו החוקרים בית כלא מאולתר עם תאי אסירים מסורגים ותאי בידוד [צינוק]. 21 הנבדקים שהיו גבירים בריאים בנפשם  ובגופם  התחלקו על ידי הטלת מטבע לאסירים וסוהרים, כאשר איש מהם אינו יודע מתי יתחיל המחקר  וכיצד הוא נדרש למלא את תפקידו. הנבדקים כלם הסכימו לתנאים.

ביום הראשון לניסוי  "נעצרו" כל  "האסירים" והובלו בניידות משטרה ל"בית הסוהר" נערך חיפוש בגופם והם הולבשו בבגדי אסיר שלא היו תואמים. לרגליהם הונעלו נעלי גומי והוצמדה שרשרת ברזל. הסוהרים לעומת זאת הולבשו במדי חאקי וחומשו באלות במשרוקיות ובמשקפי שמש. התנאים שנקבעו היו כי אחת לזמן מה יספרו האסירים בשורה, הם יורשו ללכת שלש פעמים ביום לשירותים, והם יקראו לפי מספרים שהוצמדו למדיהם ולא לפי שמותיהם. האסירים נדרשו להישאר כשבועיים תמימים בכלא [זמן הניסוי] והסוהרים היו צפויים לעבוד במשמרות של שמונה שעות כשביניהם הם יוכלו ללכת לבתיהם ולהמשיך בחייהם.

לאחר שההכנות לאירוע הסתיימו, החלו החוקרים לעקוב אחרי ה"שחקנים" האם הם ימלאו את "תפקידיהם"? וכיצד?

התוצאות שניצפו היו מזעזעות עד שהחוקרים נאלצו להפסיק את הניסוי כעבור ששה ימים בלבד. מסתבר ש"הסוהרים" שהיו אפופי תחושת כח התעללו "באסירים" יותר ויותר. הם הציקו להם ערכו חיפושים בגופם בודדו אותם, העבידו אותם קשה ונהגו להעיר אותם תכופות באמצע הלילה לבדיקה וספירה. ההתעללות היתה קשה במיוחד כאשר "סוהר" היה משוכנע כי הוא נמצא ביחידות עם האסיר ואין איש צופה בו. האסירים ניסו בתחילה להתמרד אך פעולות התגמול של הסוהרים הפכו אותם לצייתנים פסיביים וחסרי חוט שדרה. יממה וחצי לאחר תחילת הניסוי נאלצו החוקרים לשחרר אסיר ראשון שסבל מדיכאון חמור, ובתוך ימים מספר שוחררו עוד ועוד אסירם עד שביום השישי היו האסירים הנותרים שרויים בזעזוע ובהלם קשה שהחוקרים נאלצו להפסיק את הניסוי לאכזבתם הרבה של ה"סוהרים".

זימברדו עצמו כתב כך:

יודגש שוב כי הנבדקים היו מתנדבים הם הסכימו לתנאים, והחלוקה ביניהם היתה באמצעות הטלת מטבע. זימרדו הגיע למסקנא בעקבות מחקרו [ה-לא אתי, אגב] כי כל אחד עלול להגיע למצבים קיצוניים ולבצע מעשים שלא היה מאמין כי הוא מסוגל לעשות.

מותר האדם מן הבהמה

אינסוף דפי מחקר נכתבו על המחקר של זימרדו, ומכל מקום נדמה כי לדעת כלם היסק אחד ברור: כאשר מאבד האדם את המודעות לעצמו, לנורמות החברתיות, למנגנוני הגנה ושומרי סף כמו שלטון חוק, פחד מעונש וכו' הוא מסוגל לבצע מעשים איומים. במחקר של זימרדו האנשים חשו כי הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, תחושה שנבעה מתחושה ה'דה אינדווידואציה' של ה'סוהרים' שהתנתקו מהעולם ומן הקונוונציות המקובלות שלו ומאותה 'דה אינדווידואציה' של ה'אסירים' שאיבדו את שמם והפכו למספרים, כשכבודם העצמי נרמס וצלם האנוש שלהם -שעשוי אולי היה להשפיע על מעניהם- נשלל. זו הסיבה שכאשר "סוהר" היה משוכנע כי הוא נמצא ביחידות עם אסיר ואין איש צופה בו –כלומר שלטון החוק איננו- היתה ההתעלות קשה במיוחד. או בפראפראזה מרבי חנניה: באותה שעה של 'אי מורא מלכות' סוהר את אסיר חיים בלע..

הערות ומקורות

המחקר, כמו התיאוריות הפסיכו חברתיות במאפייני התוקפנות, לקוחים מהספר "פסיכולוגיה חברתית" הוצאת האו"פ יחידה 6 עמודים 229 -254.

התיאוריה ההישרדותית של לורנץ לפיה התוקפנות היא התנהגות בסיסית ומולדת של החזק בטבע, מקבלת ביטוי ברור יותר במאמר מקביל של חז"ל ממסכת סנהדרין דף ד, א: "מה דגים שבים, כל הגדול מחברו בולע את חברו; אף בני אדם, אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחברו בולע את חברו".

רבי חנניה משתמש במינוח 'בליעה', שזו פעולת טרף המבוצעת על ידי דגים. בנקודה זו ראוי להוסיף כי לורנץ הזכור כבעל תיאוריית התוקפנות המולדת מבחין בתוקפנות בין בעלי חיים לבני האדם כשההבדל הוא לטובת בעלי החיים. שכן בעלי חיים, נלחמים לפי כללים חברתיים מוסכמים. במינים רבים של בעלי חיים שי 'טקסים' מיוחדים המאפשרים לאחד מהם לאותת ליריבו על כניעה באמצעות סימן כלשהו. כבעל החי הנכנע מבצע את ה'איתות' הזה מפסיק המנח מיד את האלימות כלפי חברו. אצל בני האדם לא התפתחו תגובות אינסטינקטיביות מעין אלה, והאכזריות המתגלית בין מלחמות וסכסוכים בעולם ידועה לכל. ייתכן כי זו הסיבה כי רבי חנניה עשה שימוש בפועל "בליעה" שכן הדג הבולע את רעהו לא פועל לפי כל כלל חברתי או 'נורמה שבטית', הוא פוער את פיו ובשלווה אכזרית בולע את כל הנקרה בדרכו ללא אפשרויות של מלחמה או טקסי כניעה וכדומה. האדם, בנקודה זו נמוך מבעל החי הקלאסי שפועל לפי כללים חברתיים גם כאשר הכללים הללו לא כתובים או מוכתבים מכוחו של פרלמנט כלשהו, האדם לעומת זאת מאבד כל כלל או נורמה אלמנטרית כשחרב האיום  של 'מורא מלכות' מוסר מעליו.

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן