הדרך לחכמה - שתיקה | אליעזר היון

 רבי עקיבא אומר: שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערווה. מסורת סייג לתורה. מעשרות סייג לעושר. נדרים סייג לפרישות. סייג לחכמה שתיקה.

 
רבי עקיבא באופן הפשוט ביותר מדבר על מניעה, או לחילופין זרזים, קטליזטורים שעשויים להביא או לשמור את האדם במקום טוב ואידיאלי או לדרדר אותו לעבר פי פחת: שחוק וקלות ראש מהווים זרז להתנהגות גסה וזולה, שמירה על מסורת התורה [הנוסח והדקדוקים הטקסטואליים] כצורתה תקבע אותה בטהרתה לבל יחדרו בה שינויים ועיוותים, מעשרות מובילים לעושר, נדרים מגנים על פרישות, ולחכמה מועילה שתיקה.
 
אלא שמהתבוננות במשנתו של רבי עקיבא עולה תמונה מעניינת: המבנה של המשנה אינו זהה לכל אורכו. כאשר רבי עקיבא קובע כי כדי לשמור על התורה, על העושר, ועל הפרישות, הוא מציין את הסייג - את הגדר, את האופרציה ההתנהגותית המגינה קודם המצב האידיאלי עליו אמורה היא להגן - 'מסורת סייג לתורה' וכו', לעומת זאת כאשר הוא מדבר על חכמה, מציין רבי עקיבא את המצב האידיאלי, את החכמה קודם ל'סייג' - 'סייג לחכמה שתיקה', ולא 'שתיקה סייג לחכמה'.
 
עדיף שלא תדבר
לאדמו"ר ממונקאטש יש הסבר נפלא. מבריק בפשטותו. בשלשת הסייגים הראשונים, מציע התנא לשמור על הקיים, ולהציג עזרים שעשויים לסייע. כך התורה שניתנה לנו מהר סיני, כך העושר שהאדם זכה בו, וכך הפרישות שהאדם קיבל על עצמו. אם חפץ הוא כי הם לא יעלמו או יאבדו עליו לייצר גדרים – סייגים שישמרו ויגנו על הישגיו, ועל כן 'המסורת סייג וגדר לתורה', 'המעשרות סייג ושמירה על העושר' וכו'.
 
לעומת זאת, כאשר מדברים על חכמה  מסוגל האדם להיחשב ככזה גם אם עדיין לא רכש אותה. ידועה אמרתו של שלמה המלך במשלי כי "גם אוויל מחריש לחכם ייחשב", ובמלים אחרות, הטיפש יוכל להיחשב כחכם ואף אולי לזכות בתכונה זו אם רק ישכיל לשמור את פיו חתום. מלבד העובדה כי הבריות לא יבחינו בסכלותו ויחשיבוהו לחכם, הוא גם עשוי לנקות את מוחו ולהקשיב לדברי החכמה של הזולת וללמוד מהם. זו הסיבה שרבי עקיבא בוחר לשנות את התחביר של הפיסקה האחרונה ולומר כי 'סייג לחכמה שתיקה' ולא 'שתיקה סייג לחכמה', שכן הדרך לחכמה – גם אם היא עדיין לא קיימת – היא באמצעות שתיקה נכונה.
 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן