מי אנחנו באמת? פרק 2 | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

צבאו של היטלר 

הזכרנו את הנאצים ואת אימי השואה. מאז תום מלחמת העולם השניה, התחולל ויכוח גדול בין ההיסטוריונים האם חיילי גרמניה שנלחמו בחזית- צבא הוורמאכט, נלחמו כ"צבאו של היטלר" והאמינו באידאולוגיה שלו, או כפי הטיעון הנפוץ ורב העוצמה, כי מעורבות צבא הרייך השלישי בפשעי המלחמה היה משני, ועיקר המאבק היה בקומניזם ובפשעיו. במלים אחרות: האם החייל הפשוט היה "נאצי" או "חייל לגיטימי"?

הפרופסור ברטוב מאוניברסיטת ראג'רס בספרו המונומנטלי [תורגם מאנגלית], 'צבאו של היטלר' מוכיח משורה של עדויות המשתרעת מניתוח החינוך בשנים שקדמו למלחמה, עד למכתבים שנשלחו על ידי חיילים מהחזית, הביתה, ובייחוד מהנתון האחרון בו משתקפת עמדתו הברורה של החייל משדה הקרב, כי החיילים העדיפו לשנות את המציאות שהכירו מקרוב ולהתאימה לכלים האידאולוגים של המשטר.

רוב החיילים ששירתו ביחידות הקרביות של הוורמאכט, היו ילדים או בני גיל עשרה כשעלה היטלר לשלטון ב 1933 מכאן שרובו המכריע של הצבא היו ילדים שגדלו על ברכי ההיטלריזציה, ובגרותם עוצבה על ידי הרעיון הנאצי, מכאן מובן מדוע היה היטלר בשבילם דמות נערצת ובעלת חזון, עד כדי ביטוי עסיסי של אחד המש"קים מאוקטובר 1941, "בשבילנו דברי הפיהרר הם דברי אלוהים חיים"  [עמוד174]  או ממכתב שכתב טוראי פון קאול לאחיו: הפיהרר גדל לממדי הדמות הגדולה של המאה, בידיו נתון גורל העולם והאנושות שוחרת התרבות, מי ייתן וחרבו הטהורה תכניע את המפלצת השטנית... מלחמה זו היא למען חיים חדשים, אידיאולדיה חדשה...אני שמח שאני יכול להשתתף אפילו כבורג קטן, במלחמה זו של האור בחושך.[שם].

מכאן עד לשנאת היהודי והזר הדרך היתה קצרה, החיילים עשו דה הומניזציה לקרבנותיהם והפכו אותם לתת אדם או לחיות כפי שמתבטא הדבר במספר מכתבים שיובאו להלן.

באמצע יולי 1941 כתב מש"ק בוורמאכט הביתה, מחזית המזרח:

"העם הגרמני חב חוב גדול לפיהרר, שכן לו היו חיות הטרף האלו, אויבנו כאן, באות לגרמניה היו מתרחשים בה מעשי רצח כאלה שהעולם טרם ראה כמותם...כשאתה קורא את ה"שטירמר" ורואה את התמונות, זו רק המחשה קלושה של מה שאנחנו רואים כאן ושל הפשעים שעשו היהודים". [עמוד 113]

 

ההיפוך המהמם הזה בלתי נתפס, הוא כנראה מה שהביא את החייל הממוצע לידי התיאור הבא: 

"בשם אלוהים הייתם צריכים להיות בווירצבורג בזמן העסק היהודי הזה [ליל הבדולח]. אני לא יודע אם הדברים היו מרגשים כמו בנירנברג, אבל עשינו כאן ניקיון יסודי. אני יכול להבטיח לכם שהשלטונות לא החמיצו אפילו חזיר יהודי אחד". [עמוד 122]

 

את המכתב הזה כתב קארל פוקס, בנובמבר 1938, לא מפקד ולא קצין אס אס, סטודנט ואחר כך חייל גרמני פשוט.

גם הסובייטים לא נוקו מדינו של החייל הגרמני, רב טוראי אלואים נאקאס כתב לאשתו: 

"כמעט שלא רואים ביניהם פרצוף של אדם הנראה הגיוני ואינטלגנטי, כלם נראים מנוונים, והמראה הפראי המשוגע-למחצה בעיניהם גורם שיראו כמו מפגרים" הוא מסכם כמובן כי "בלתי נתפס להבנה איך נבלים אלה, המונהגים בידי פושעים יהודים ביקשו להטביע את חותמם על אירופה". [עמוד 167]

 

יודגש שוב: את המכתבים הללו לא כתב איכמאן, ולא גבלס, כי אם חיילים 'רגילים', או מפקדים מהקצונה נמוכה. כמותם יש עוד עשרות ומאות, [צבאו של היטלר, פרק 4 עיקום המציאות, ובמקורות שם].

 

מתברר איפא, כי האדם הפשוט יכול לבצע מעשים שהיו נראים סוריאליסטים בעיניו עד לביצועם, כיצד ניתן להסביר את זה?

 

העוצמה המפחידה שבנטילה 

משה רבנו היה כידוע מנהיג ישראל. הוציא אותם ממצרים, קרע להם את הים והוריד להם את לוחות הברית, האם –תאורטית- יכול כל אחד להיות משה רבנו?

 

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאמרים טיפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירובעם...או רחמן או אכזרי... [רמב"ם הלכות תשובה פ"ה ה"ב].

 

מדוע בחר הרמב"ם דווקא בדוגמא של משה רבנו ולהבדיל ירבעם בן נבט, במקרה של משה רבנו זה אולי מובן, אך מה הענין דווקא בירבעם? וגם, האם תיתכן באמת איזושהי קונסטלציה שבה אדם יוכל להיות משה רבנו, או להבדיל ירבעם?

 

הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו [ח"א עמוד 32] מבחין בין שני כוחות שהוענקו לאדם: כח הנתינה וכח הנטילה. "כאשר ברא אלוהים את האדם עשהו לנותן ונוטל. כח הנתינה הוא כח עליון ממידת יוצר הכל ברוך הוא, שהוא מרחם ומטיב ונותן, מבלי קבל דבר בתמורה... אבל כח הנטילה הוא אשר יתאווה האדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו, כח זה הוא אשר יקראוהו בני האדם "אהבת עצמו", והוא שורש כל הרעות".

 

היכן בא לידי ביטוי כח הנתינה? אהבת איש לאשה היא ביטוי של כח הנתינה, האיחוד והשלמות בין בני הזוג והנתינה של האחד לרעהו הם התמצית של הנותן, כאשר אורכים הימים וכל אחד מתחיל להיות נוטל יותר ויותר האהבה דועכת ולעתים נעלמת. ביטוי מוחשי יותר קיים באהבת ההורים לבניהם, האהבה שם אינה מבוססת על יחסי תן וקח, האב והאם שמחים כאשר טוב לילדיהם, זו אהבה אמיתית שהיא פונקציה טהורה של נתינה.

 

הנטילה לעומת זאת אינה אלא שורש כל הרעות, כלשונו של הרב דסלר, מדוע? כי הנוטל משוכנע כי הכל מגיע לו, כל מה שחולף על פניו צריך להשתייך אליו, וכאשר זה לא קורה עומד ה"נוטל" בפני מצב קונפליקטואלי, מהצד האחד הוא מעונין ליטול, מאידך גיסא, מטבע הדברים, הזולת אינו מעוניין ליתן. בפני הנוטל עומדות שתי אופציות: או לוותר ולהישאר מתוסכל, או ליטול בכח. הברומטר יהיה מידת השליטה של הנוטל בכח הנטילה הטבעית שלו. אם כחה של הנטילה הקיים אצלו הוא במידה סבירה ותחת בקרה, סביר להניח כי הוא יוותר, מאידך אם הנטילה אצלו פרצה גבולות, ויצאה משליטה אזי עלול הנוטל לדרוש את שלו בכח הזרוע.

 

הרוע והטוב אם כן, אינם אלא כוחות טבעיים, שהויסות ביניהם שומר על האיזון הפנימי, יש אנשים שעושים הכל על מנת להדחיק את כוחה של הנטילה, ולהעמיק בקרבם את תודעת הנתינה, אולם יש אנשים מסויימים, כמו הגרמנים במלחה"ע השניה שהיו משוכנעים כי גרמניה היא פארו של תבל, והפיהרר הוא מלכו-  [ראה המכתבים לעיל] שאצלם גדלה הנטילה לממדים מפלצתיים ונטלה עמה את כל מי שאיים על עליונותה, ומכאן המעשים האיומים שהתגלו אצל חיילים 'רגילים', שבהשפעת החינוך והמשטר, התירו כל רסן מנטייתה של הנטילה. גם כח הנתינה הטבעי לא נעלם לגמרי, אך כדי לדכא אותו הם עשו דה- הומניזציה לקרבנותיהם בצורת השוואתם לתתי אדם ולבהמות, שעליהם לא חלה כמובן חובתה של הנתינה.

 

משה רבנו וירבעם בן נבט הם דוגמא קוטבית מצוינת לנתינה ונטילה, בסיס חייו של משה רבנו עומד בסימן של נתינה, העזרה הפיזית לעם ישראל בעבדות, המסרים אל פרעה, משא העם במדבר, שהגיע לשיא של מסירות נפש כאשר אמר לקב"ה "מחני נא מספרך". ירבעם בן נבט לעומת זאת, חטא והחטיא את ישראל, כמו הצבת עגלי הזהב, והסיבה- כדי שהעם ישאר קרוב אליו, זאת ועוד, במדרש מסופר כי ירבעם הוציא שטר עבדות על העם והכריח אותו להישאר נאמנים לו.

 

כל אדם יכול אם כן להיות משה רבנו, אם הוא יטפח את כוחה של הנתינה, לבלי שער כמובן, מאידך גיסא יוכל כל אדם להיות ירבעם בן נבט, אם הנטילה תפרוץ אצלו כל פורפוציה, שזה דבר מפחיד ומרומם כאחד.