"גדי".
"די".
"גדי, קום, כבר סוף זמן קריאת שמע".
"עזוב אותי, תן לישון".
"גדי, המשגיח -"
"די!!"
"אתה יודע שאני חייב לראות אותך קם".
"לך מכאן, שמעון".
"גדי, תיזהר, אני שופך עליך מים".
הוא קם לפני המים. לא בעט, לא קילל ולא שילם חמישים שקל. מצד שני, הוא גם לא קרא קריאת שמע בזמן. ולא בכלל.
"בוקר, אליהו".
"אוף".
"אליהו, הם שונאים כשאתה מאחר עם הילד".
"לא יכול לזוז. עזבי אותי".
"אליהו, ביקשת שאני אראה אותך קם לפני שאני הולכת".
"לא רוצה".
"אליהו - "
"די!!"
"אבא, למה אתה צועק על אמא?"
"אני עייף", רגל יחפה ירדה אל הרצפה הקרה בחבטה. "בסדר, סליחה, אני קם. שיהיה לך יום נעים".
היא בלעה מילה וכפתה על עצמה לחייך, "תודה, גם לכם, שניכם".
"האוו!"
"שתוק, רקסי".
"האו האו האו"
"תפסיק לנבוח לתוך האוזן שלי באמצע הלילה, רשע".
"האו!!"
"אז מה אם בוקר, תשתוק או שאני שם מודעה בעיתון ומוכר אותך לאויבים שלי".
"האו!!"
"שקט, קרציה! היום אני מוכר אותך או שלא קוראים לי בועז!!"
"האוו".
"מה אתה מנדנד? מה אתה רוצה מהדלת? איזה יום היום?"
"האו!"
"נכון, רביעי. מה זה מזכיר לי? שתוק רגע, כלב! רביעי. שמונה בבוקר. רביעי-שמונה-בבוקר!!! היום עובדים בוקר, לכל הרוחות! אני קם, כפרת עוונות, אני קם, כלב טוב".
האוטובוס חלף על פני הסיבוב של ראש פינה וטיפס לכיוון מרון. השקט המנומנם הופר רק כשהזדקף אחד הנוסעים בבהלה פתאומית ולכסן אל הנהג מבט דואג. "נהג, אתה ער, כן?" שאל ליתר ביטחון.
"אל תדאג", אמר בועז, "אני אף פעם לא נרדם בחושך. ביום יכול ליפול לי הראש על ההגה, בארבע - חמש אחר הצהריים, בלילה אף פעם לא".
"עוד כמה זמן עד שנגיע?"
"עשרים וחמש דקות, מ'שכזה".
גדי הביט בנוף ההררי הכהה. "טרוף", חשב בליבו, "באמצע הלילה לנסוע למרון. מסכן שמעון, מחר תהיה לו חברותא ישנה". ראשו נשמט.
הפיצוץ נשמע כמו חבטה רפה ורחוקה אי שם למטה, על האספלט השחור. האוטובוס התנדנד בצורה מבהילה, והיה רק דבר אחד מסוכן יותר מלהמשיך את הנסיעה בצורה כזאת - לבלום אותה באופן פתאומי. בועז הכריח את עצמו לשמור על קור רוח והוריד מהירות בהדרגה. תמרורי 'זהירות, עיקול מסוכן' חלפו על פניו בבהילות מאיימת בזה אחר זה. ארבעה מטרים לפני העיקול, הצליח לעצור בצד וגילה שציפורניו נעוצות בציפוי העור של ההגה לבלי היפרד.
"מה זה? הגענו?" מתח מישהו את אבריו מאחור.
"למה החושך הזה?"
"הי, נהג, אנחנו באמצע שום מקום!"
"תגידו, האוטובוס התנדנד או שחלמתי חלום?"
כשירד הנוסע האחרון, פקד בועז על עצמו להזקף, ובברכיים כושלות ירד גם הוא החוצה.
"שלחתי קריאה למוקד", אמר, "הם ישלחו רכב חלופי לאסוף אותנו. זה יכול לקחת שעה או משהו. אם מישהו מאוד ממהר הוא יכול להזמין מונית מטבריה, אבל זה יעלה המון. לי בכל מקרה אסור לעזוב, אתם יכולים גם לנסות לתפוס טרמפים".
השקט החשוך והריק מסביב לא נשא שום בשורה מעין זו בכנפיו.
"מה, 'תה לא יכול להחליף גלגל בעצמך?" שאל עופר.
"כבודו מתכבד לנסות", אמר אליהו, "זה אוטובוס, לא אופניים".
עופר עצר תגובה תוקפנית שעלתה על לשונו באותה נשיכת לשון אופיינית שכבר תרגל הרבה לאחרונה. "אני טנקיסט", אמר רק, בקול מאופק.
"נעים מאוד", אמר אליהו, "אני אבא לתאומות, הבוקר נולדו".
"מזל טוב!" הדהדו כמה קולות בחושך, ובועז שאל, "חוזר מבית חולים?"
"לא. נוסע לבית חולים - של רבי שמעון, למחלקת תשושי הנפש.. הבן הבכור אצל הסבתא, אשתי ישנה במחלקת יולדות, עכשיו התור שלי להיבדק".
"תגיע לשם, תגיע, רק עיכוב קטן בדרך". אמר בועז.
"מניעות", אמר עופר. מישהו משך בשרוולו.
"תגיד, אתה טנקיסט באמת?" שאל גדי.
"טנקיסט באמת", אישר עופר, "הייתי. גם דוקטור בפיזיקה באמת. הייתי. היום אני ב"אש הזוהר", ישיבה".
"איך זה?"
"איך זה שם או איך בכלל?"
"בכלל".
"תראה..." הם ישבו על גושי אבן, שנמרו את פני ההר החשוך, עטופים בשלוה של אמצע הלילה ובידיעה שאין דבר שיוכלו לעשות.
"תראה..." אמר עופר, וחיפש מילים מדויקות, "תראה, קראו לי למילואים ושלחו אותנו לפעולת טיהור בעזה. היינו לכודים בתוך מבוך של רחובות צרים ואיומים, כשמכל חלון מרססים אותנו בכדורים או זורקים בקבוקי תבערה או סתם שופכים דלק על הכביש וזורקים גפרורים באויר. "לעזאזל החיים! לעזאזל המוות! לעזאזל התופת הזאת", צרחתי בתוך ההתפוצצויות אולי אלף פעם. החברים חשבו שהשתגעתי. האמת, גם אני חשבתי.
למי איכפת ממני? למי משנה אם אחיה או אמות? המשפחה שלי שתלך ותבכה אחרי הארון הצבאי - למי איכפת מהבכי שלה? לעזאזל הכוכבים השותקים האלה! לעזאזל השמיים הריקים האלה!!
יצאנו משם, אל תשאל אותי איך, ועם פחות אבידות מכל סבירות הגיונית, אבל היינו בשוק. כל החבר'ה עברו טראומה, והביאו לנו לבסיס פסיכולוגים ותרפיסטים ואפילו רב אחד, שיעזרו לנו לעבד את הרגשות.
על הפרצוף של הרב לא יכולתי להסתכל. מאז ומעולם התיחסתי לאמונה בצורה הכי מזלזלת והכי פוגעת שאפשר, כי ידעתי שבחיים - בחיים - ולא משנה מה יהיה, לא תראה אותי דוס. אני לא בקטע של לעשות מה שצריך. אני פרא אדם. לי אין סיכוי.
בקיצור הרב הזה בא, ואני עושה לו פרצופים של חיידק טורף, אז הוא מסתכל עלי ומסתכל ואומר לי: "תגיד, אתה מכיר את רבינו יונה מגירונדי?"
"מכיר רק את היונה עם עלה של זית". אני נוהם לו בתשובה.
"היה רבינו יונה שגר בעיר גירונדי וחיבר את הספר שערי תשובה", אומר לי הרב.
"שמחת זקנתי", אני אומר לו ושערותי סומרות. בדיוק את המילה תשובה אני לא רוצה לשמוע.
"בפרק שמדבר על עונש המוות שמגיע לאדם כאשר הוא חוטא חטאים מסויימים, הוא מסביר שלא המוות עצמו הוא הכפרה אלא אימת המוות שאדם חש לפני שהוא מת. הוא מסביר שגם אם אדם עבר אימת מוות ולא מת - התכפרו לו עוונותיו כאילו התקיים בו גזר הדין. לפי רבי יונה גירונדי אתה צדיק גמור, שתדע".
אני שומע את התיזה הלא הגיונית הזאת ומשהו עמוק בתוכי זז. לא יודע איפה זה גירונדי ומי זה רבינו יונה, אבל המילים שלו עוזרות לי לעבד את הרגשות שלי יותר מכל הפסיכיאטרים ביחד. אימת מוות. זה בדיוק מה שעבר עלי. "שמע", אני אומר לרב ההוא, "הרבי שלך מה זה צודק. הפחד מהמוות הוא כל כך עמוק שלא נשאר מהבנאדם כלום אחריו".
וכמו שאני אומר את זה, עוברת לי מחשבה בראש - אם ככה, אולי גם הפרא אדם שבי מת בעזה? אולי גם הפרוע ההוא שאין לו סיכוי נעלם? פתאום מישהו לידי אומר: "אם ככה, קח אותי לישיבה, אני רוצה לנסות", וזה אני, שאומר".
"תראה"... אומר גדי, "אני למשל הייתי בישיבה מגיל שתיים עשרה ועשרה חודשים. היה בסדר. הלימוד היה בסדר. החברים היו בסדר. הצוות היה בסדר. האוכל היה בסדר. החיים היו בסדר. הרגשתי שאני מת.
בגיל 18 כבר לא היה לי כוח לקום בבוקר מהמיטה, ואחרי שקמתי רציתי בעיקר שיעזבו אותי. גם אני עזבתי.. תפילה, תפילין, שבת, הכל".
"בשנה שעברה נסעתי לצפון בלי להודיע לאף אחד. 'תה מבין, אף'חד בעולם לא ידע מה עובר עלי, מבחוץ לבשתי כובע וחליפה ולא שיניתי אפילו פס אחד בדוגמא של המכנסיים. איך אומרים החבר'ה? הייתי שיא הרגיל. גם אבא שלי היה שיא המרוצה ממני. הוא נסע עם אמא לחתונה של בן דוד, שלושה שבועות בניו יורק. ידעתי שאף אחד לא ידאג ולא יחפש, אז לקחתי את הרגליים ונעלמתי. ישבתי בחדר שכור בצפת ודמיינתי שאני בהודו.
"תתרוקן", אמרתי לעצמי, "תרגיש שאתה כלום, פרור של אבק קוסמולוגי. תקבל את עצמך כמו שאתה, תהיה". היה לי ספרון של מדיטציה, עבדתי לפיו.
שלושה ימים התרוקנתי בלי לצאת מהחדר. אכלתי כיכר אחת של לחם, כל יום שליש, שתיתי בקבוק אחד של מים, כל יום שליש. זה היה מוזר, אבל ככל שאכלתי וזזתי פחות, הרגשתי חזק יותר. משהו מבפנים הלך ו- איך קוראים לזה בעברית יפה? - התעצם.
שלושה ימים בלי להיות חייב לעולם שום דבר, עזרו לי לפגוש בתוכי איזה גדי... והגדי שפגשתי לא היה שמח. הוא היה נזעם. "כמה זמן תמשיך לחנוק אותי?" שאג, "מה רע בי, שאתה חי בלעדי? מתי תבין שהגיע הזמן לעבוד את השם באמת?"
הזדעזעתי. מה השם קשור לענין?
לא הייתי במצב של לשאול שאלות. גם לא היה את מי. אחרי שהרים עלי שאגה כזאת שפירקה אותי מבוהן ועד קודקוד - נעלם גדי של בפנים כאילו מעולם לא היה.
למחרת יצאתי החוצה לקנות לי אוכל, הייתי פרור קוסמולוגי שבור ורעב, הכי בודד שנברא בעולם, אפילו במחשבה לא יכולתי לספר משהו למישהו, ולא היה למי".
הלילה עטף אותם בחשיכה חמימה כמו שמיכה. גדי שאל את עצמו אולי כולם נרדמו. אחר כך משך בכתפיו, מה איכפת לו, הוא לא באמת מספר להם.
"בעל המכולת היה ברסלבר כזה, עם פאות וזקן וחנות מכולת הפוכה שנראתה כמו הבלגן שיש לי בפנים, אבל עם עיניים כמו אגם שמזמין אותך להיכנס ולא לצאת לעולם.
"אתה בא איתי להרים בערב?" הוא שאל אותי כששילמתי לו עשרה שקלים ושבעים אגורות.
נעצתי בו מבט.
"אתה נראה לי אחד שצף... אל תסתכל עלי ככה, לכאן באים הרבה צפים, אולי לכן קוראים לעיר הזאת צפת. תבוא איתי בלילה ונצוף לנו יחד?"
חשבתי בליבי - לא איכפת לי לבוא איתו, אבל בלי להוציא מילה מהפה. הסתכלתי על השעון.
"בתשע תהיה פה, ליד הרחבה", הוא אמר לי. לקחתי את הלחם והמים והלכתי.
בתשע חזרתי לשם פעם ראשונה, באחת עשרה וחצי חזרתי פעם שניה - לא אותו בנאדם. הייתי בוכה כולי, שפוך, מרוקן - אבל הפעם באמת. הוצאתי הכל החוצה, במילים. ואתה יודע למה סיפרתי את זה?" הוא שאל סתם, את החושך. הכל שאלו במקהלה, "למה?"
"כי זה מה שגם אני אמרתי, רק במילים קצת אחרות: לעזאזל הכוכבים השותקים האלה. לעזאזל השמיים הריקים האלה... די עם הדפים האלה, דף אחר דף אחר דף של מרדף. אני מת!"
"אם הייתי יודע ששניכם בעולם לא הייתי מרגיש משוגע עד כדי כך", השחיל אליהו מילים אל השקט. "אני הייתי מת באופן שמרני כזה, נשוי פלוס ילד, לומד במסלול הוראה, אברך יקר, מה אתם יודעים. וגם ראש טוב על הכתפיים, נוסף לכל, ומתמיד. מה זה מתמיד. לומד עד שנרדם ונרדם עד שלומד. רק איפה שהוא בעומק של צד שמאל, לא היה לי טוב. לא היה לי כלום. עם כל המצוות של התורה הסתדרתי נהדר. רק בענין של לאהוב את ה' הסתבכתי. מה זה בכלל לאהוב? הפרח הזה לא גדל לי בשום ערוגה".
הוא שתק ונעץ מבטו בחושך. "זה עמוק וחותך את החיים, ולגמרי שקוף. לא מילים, לא הגדרה, ואם מפסיק לכאוב - עוד יותר רע.
בחודש אלול בא הרב שמשון פינקוס זצ"ל, לדבר בכינוס אברכים ליד הכולל ערב שלי. ה' סגר לי את הגמרא ולקח אותי לשם. בתחילה לא קלטתי מה הוא אומר, הראש שלי עוד היה מונח בסוגיה, אבל פתאום חודרות אלי מילים: "מבין מועדי ישראל יש לנו הכל.. רק אחד איבדנו, תשעה באב. אותו אין לנו היום. כי אפשר לתכנת מכונה לקנות לולב, לבנות סוכה, להדליק נרות בחנוכה, לצום ביום כיפור, אבל לתכנת מכונה לבכות - זה אי אפשר".
אנשים לא הבינו מה זז פתאום באמצע השורה השלישית. היה צפוף כל כך, שבטח הקמתי חמישים אנשים בדרך החוצה, תוך כדי שהרב עוד דיבר. כבר לא שמעתי כלום. לקחתי את המכונה המתוכנתת שלי ועפתי רחוק רחוק".
הדממה חזרה והשתררה. בועז הניח יד מהססת על הכיפה הקטנה שנחבאה בסבך רעמתו.
"משונה שאתם צריכים כל כך הרבה מילים בשביל לדבר", אמר וכחכח בגרונו, "אולי בגלל הדוקטור לפיזיקה והשנים בישיבה והאברך היקר וכל זה... אני הייתי מנותק מדת לגמרי. מהבר מצוה שלי לא הייתי בבית כנסת. עבדתי חמישים שעות בשבוע ובשאר הזמן הייתי משחק. כמה פעמים חשבתי שהגיע הזמן להתחתן ולא זזתי. ידעתי שאני לא שווה להיות אבא. אין לי אפילו דבר טוב אחד לתת לילדים. יום אחד הסתבכתי, שיחקתי על הדירה שלי והפסדתי אותה. מולי היה מקצוען, ידעתי שאני בצרה.
בלילה שאחר כך הייתי במרון, ובחצי שעה של הפסקה נכנסתי לרבי שמעון. זה הפלא של החיים שלי - מה פתאום הלכתי אליו.
באופן אוטומטי שמתי יד על הראש, וככה נשארתי עד שמישהו הוציא כיפה מהכיס ושחרר אותי.
לקחתי ספר וקראתי תהילים. חשבתי לי: "למה שאלוקים ישים עלי בכלל? למה שיקשיב למילים שלי?"
אבל העיניים של רבי שמעון הסתכלו עלי ואמרו - אתה לא מבין בעניינים האלה. תגיד.
אז אמרתי.
ארבעה לילות רצוף באתי וכל פעם קראתי תהילים עשרים ושמונה דקות, משהו כזה. ביום החמישי גמרתי את הספר. הכיפה נשארה על הראש כל היממות האלה בלי לזוז. בבוקר השישי מצלצל אלי חבר. הפרצוף השחור צריך מזומנים. בעשרת אלפים דולר הוא גומר את הסיפור. נתתי שבע וחצי וקיבלתי את השטר לידיים. אבל לא זה הדבר החשוב", הזדרז להוסיף לתוך החושך, "זה היה רק השיפוד, שרבי שמעון השחיל אותי עליו. ואני... אני התארסתי בשבוע שעבר".
"אז מה, לא נרקוד?" שאל עופר. "אמצע הלילה, האוטובוס תקוע ויש חתונה. לא נרקוד?"
מתוך השקט באו צלילים של מנגינה.
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"החברותא - איילת השחר, שד' חמד 21 מודיעין עלית. 1800-202-502 או 08-9140600. פקס 073-2590898
Please wait...