סופרלטיבים רבים נקשרו לשמה של הרבנית בת שבע קנייבסקי שהלכה לעולמה בחג הסוכות האחרון. האדמורי"ת, המנהיגה, האמא, הסבתא, הפסיכולוגית, מחוללת הנסים, האישה הכי הארד-קור בקרב הציבור הליטאי. הדמות הנשית הכי חזקה בעמנו, אולי מאז דבורה הנביאה, ועוד ועוד. 

 

מה לא סופר עליה? מספרים שכאשר הרב חיים קנייבסקי חלה, הוא הלך לחמיו, הרב יוסף שלום אלישיב, לקבל ממנו ברכה לרפואה. "מדוע באת אליי?" שאל אותו הרב אלישיב. "לך לבת שלי, לאשתך. הברכה שלה שווה יותר". העיתונאית ריקי רט ממקור ראשון מספרת כי כבר כילדה נחשבה בת-שבע לצדקת. היא הייתה נלווית אל סבה רבי אריה לוין כשהלך לבקר את אסירי המחתרות ואת נדכאי ישראל, וסוחבת בעבורם סלי מזון. זקני מאה-שערים מעידים כי כשעברה ברחוב בימי מלחמת השחרור, היו ההפגזות נעצרות. הנערה הצעירה, שנאלצה לצאת לעבוד כדי לסייע בפרנסת הבית, סיגלה לעצמה כבר אז את ההרגל לקום בשעות שהן לא יום ולא לילה, לעמוד על רגליה פרקי זמן ממושכים ולקרוא את כל ספר תהילים. "עבדתי במקום שהיו בו אנשים דתיים ושאינם דתיים, ולכן הייתי מתפללת שהיום יעבור עלי בלי להיכשל, ושאצליח לעמוד בכל המכשולים", סיפרה לבני ביתה.

 

אלפי אלפי הנשים המתדפקים על דלת ביתה מספרים בכנות כי הם היו עדים למאות נסים שהתרחשו בזכות ברכתה. הרבנית מברכת כל פונה מכל ליבה וניכר כי היא חשה את כאביה. כאשר מדובר בעשרות או מאות של נשים מידי יום, חלקן קשות יום ולמודות סבל, מפעים הדבר שבעתיים. כל מי שביקר בביתה יכול לספר על הצניעות והפשטות בהם ניחן הבית הגדול הזה. כך מתארת אחד המבקרות: "הסגפנות, שלא לומר העליבות, זועקת מכל פינה של חדר ההמתנה. ספריות עמוסות בספרי קודש הן כמעט כל הריהוט כאן. בעוד אנו ממתינות, השולחן הבודד בפינת החדר קורס. לא פלא, כשמדובר בפריט בן שלוש רגליים, שהקיר משמש לו תמך גם בתוך הבית, שהפך מפרטי לציבורי, ניכרת הדלות. המטבח קטנטן וצפוף, הקירות מתקלפים, התריסים חסרים. הריהוט לא הוחלף מעולם. תורמים מהארץ ומהעולם, שהציעו לשפץ ולרהט מחדש את הבית כדי שיתאים למגוריו של אחד ממנהיגי הציבור החרדי ורעייתו, נדחו באדיבות. ההסתפקות במועט היא כאן דרך חיים.

 

יכולתי לספר עוד ועוד על דמותה של הרבנית, דומה בעיני כי בכך אוכל למלא כרכים שלמים. לא מעט כבר נכתב וסביר שעוד ייכתב. במסגרת זו הייתי רוצה לשתף אתכם בחוויה אישית קטנה שהיתה לי עם הצדיקה המנוחה.

 

היה זה כאשר נולד בננו טרם זמנו. התינוק הוגדר כפג והרופאים, שאולי עשו כמיטב יכולתם הרפואית, לא טרחו מאידך, לחדול מלהפחיד אותי ואת בן זוגי, ולתאר לנו בצבעים קודרים את העלול להתרחש עמו. נאחזתי חרדה אמיתית ותחושה עצומה של חוסר אונים לא הרפתה ממני.

 

הייתי בוכה ימים ולילות ולא מצאתי מזור לנפשי.

 

כמו נשים רבות בעם ישראל מצאתי את עצמי לילה אחד אחרי השעה 10 בלילה בפתח ביתה של הרבנית. לא היתה זו שעה של 'קבלת קהל' רשמית, ובני ביתה של הרבנית ידעו לספר לי כי מהבוקר הרבנית לא אכלה מאום והיא ניצבת כל היום על רגליה ומקבלת פונים. חיכית במבא הצר של הכניסה לבית הפשוט של משפחת קנייבסקי ונכדותיה הכינו לה בינתיים פרוסת לחם פשוטה במטבחה הצר. זמן קצר עבר והרבנית כבר החליטה לצאת מחדרה שוב ופנתה לכיוון הפתח. ניצלתי את ההזדמנות וסיפרתי לה את מצוקתי. הרבנית הביטה בי בעיניה הטובות ואמרה לי בפשטות ובאהבה: ב"ה התינוק יהיה בסדר. העיניים שלה ששידרו טוב לב אין סופי והחום העצום שקרן ממנה גרמו לי לפרוץ בבכי ללא הפסקה, והרבנית מיהרה להרגיע אותי כשהיא מביאה לי דפי סגולה עם פרקי תהלים ומשניות להצלחת ובריאות הילד היקר. 

בין פרצי הבכי סיפרה לי הרבנית כי במהלך חייהזכתה כבר להציל למעלה מאלף תינוקות שאמהותיהן חפצו להפילן מאיזו סיבה כל שהיא. המספר המדהים הזה שנאמר על ידה בפשטות ולצורך חיזוקי והרגעתי, היכה בי מאוחר יותר בתדהמה: בכח ברכתה ואישיותה גרמה האשה המבוגרת הזו מבני ברק לאלפי ילדים יהודים לחיות ולהתקיים.

 

אני מודעת לכך שסיפורים מרשימים יותר ופחות כבר סופורו על הדמות המופלאה הזו שנלקחה מעמנו, ועם זאת זהו סיפורי האישי, על טוב לב כמעט סוריאליסטי, מסירות נפש, ואהבת ישראל מונומנטלית, ואותו רציתי לחלוק עמכן.