הגמרא במסכת בבא מציעא [דף נט]: "אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. שנאמר: 'ולאברהם היטיב בעבורה'".
אמירה זו של רבי חלבו מצטרפת לעוד עשרות מובאות ודרשות המצויות בספרות התורנית המצוות על כבוד האשה, על מעלתה היתרה, ועל שיתופה המלא - ואף למעלה מכך - בקיום הבית, המשפחה, והעולם בכלל. את המקורות הללו ניתן למצא החל מהתנ"ך ומפרשיו, עבור לספרות הפסיקה של ימי הביניים, ועד למחברי זמננו. אין כאן המקום, ברמה הפיסית, לציטוטם של כל אותם מאות ואלפי מובאות, אציין רק שלהרחבת הענין ניתן לעיין בדברי הרמב"ם בפרק טו מהלכות אישות הלכה יט ובפירושים שנאמרו סביב קביעתו שם.
במאמר זה אנסה להתעכב דווקא על היגדו של רבי חלבו ולנסות להבינו ביתר עומק. רבי חלבו אומר בעצם שני דברים: א. אם מצויה ברכה בבית הרי שהיא הופיעה בזכותה של האשה. ב. בעקבות כך רצוי ומחוייב האדם לכבד את אשתו. כהוכחה לדבריו מציין רבי חלבו את אברהם אבינו שהתעשר בזכותה של שרה אשתו כמו שמספר המקרא כי פרעה שסבר בטעות ששרה אחותו של אברהם היא, 'היטיב לו בעבורה'.
אלא שהקביעות או האקסיומות שמציב רבי חלבו צריכים מעט ביאור, מדוע האשה היא אכן ה'ברכה' של הבית, האם אין כאן עמדה הפוגעת ביכולותיו של הגבר או במלים שלנו - 'הדרת גברים'? בנוסף צריך להבין, מדוע מייצר רבי חלבו קורלציה ישירה בין הברכה המופיעה בזכות האשה, לחובת הגבר לכבדה, האם הגבר לא צריך היה לכבד את אשתו גם אם היא לא היתה מביאה את אותה 'ברכה' אל הבית? ולבסוף מהי פשרה של ההוכחה מסיפור אברהם ושרה, הלא מי שהיטיב שם לשרה היה לא אחר מאשר פרעה הרשע, שכאמור, סבר בטעות כי היא אחותו של אברהם ורק מטעם זה בחר לתגמל ולהעשיר את 'אחיה'?
אבולוציה או עזר כנגדו?
כדי להבין את דברי רבי חלבו יש להגדיר קודם את מהותה של האשה ואת תפיסתה על פי חז"ל. האשה נקראת כידוע 'נקבה', שורשו של מינוח זה הוא נ.ק.ב. כלומר נקב, חלל, בור. שם תואר זה לא הופיע בכדי, לפי חז"ל יש לשם זה משמעות סמנטית, שכן האשה ממהותה היא טיפוס מקבל, הבעל מעניק ונותן לאשה ואם חייהם מתנהלים כשורה היא מקבלת ממנו, מתמלאת, ובהתנהלות נכונה מארגנת לשניהם ולמשפחתם את אורח חייהם. זו גם הסיבה שהברכה המופיעה בבית, נופלת אליבא דרבי חלבו, דווקא בחלקה של האשה, שכן הברכה צריכה כלי שיקבל אותה אל תוכו, ומאחר שהאיש לא מוכן לכך ברמה המנטלית, הרי שהאשה היא זו שמקבלת אותה, ועל כך כבר אמרו חכמים במסכת יבמות כי "השורה בלא אשה שורה בלא ברכה, שנאמר להניח ברכה אל ביתך".
גם ההיגד האלוקי מבריאת העולם אעשה לו עזר כנגדו' מהווה למעשה המשך ישיר של אותו קונספט. להבדיל מבעלי החיים שההתקשרות ביניהם היא לגמרי אבולוציונית, כלומר לצרכי הישרדות המין, אצל בני האדם האיחוד בין הזכר והנקבה מייצר משהו נוסף, שלם. לשם כך צריכים בני הזוג להיות דומים [עזר] אך עם זאת גם שונים [כנגדו], שכן רק האינטגרציה בין שני אנשים בעלי קו דומה אך עם זאת גם שונה יכולה לייצר מכלול המשלים האחד את רעהו. אגב, מטעם זה נאסרו בני האדם באיסור עריות, שכן הקרבה האדוקה מידי בין בני המשפחה עלולה רק לחזק את האופי המשותף, לטובה או לרעה, והם לעולם לא יוכלו להשלים האחד את השני.
נמצינו למדים שהזוגיות על פי היהדות היא אוסף מדוייק של קולות הנמזגים לכלל הרמוניה מרשימה אחת. רק כאשר הם חיים וחושבים בקול אחד מתקיימת הברכה האלוקית כי 'אעשה לו עזר כנגדו'. הגבר צריך להיות מודע לכ כי אשתו היא טיפוס 'מקבל' עם כל השלכות הנובעות מכך, ואילו הוא בעל אופי שכלתני יותר, הנותן, מייצר, וממלא את רעותו. מכאן שצריך אדם לכבד את אשתו, שהכבוד האקטיבי הוא סוג של נתינה, לאשה שהביאה את הברכה אל המרחב הפרטי שלהם מכח היותה 'מקבלת'.
אצל אברהם אבינו ושרה אמנו אנו מוצאים את הקונספציה הזו לאורך כל הדרך. כאשר הוא מגע עם שרה אל מצרים הם חושבים בקל אחד, מתנהגים באותה דרך, ושרה שמכירה ברציונל של אברהם מקבלת את תכניתו בלי לנסות ולהערים קשיים, עד שגם פרעה ויועציו מאמינים באמת ובתמים כי לפניהם ניצבים אח ואחות, ומכאן קצרה כבר הדרך ל- 'ולאברהם היטיב בעבורה'.
כשמגיעים המלאכים אל אברהם לבשר לו אודות הולדת בנו, מחכה שרה באוהלה בצניעות, וגם את פקפוקיה סביב הבטחה לבן היא לא מבטאת החוצה אל מול פני בעלה ואורחיו אלא 'ותצחק שרה בקרבה'. הרמוניה מלאה ונהדרת זו, עשתה רק טוב לזוגיות של אבותינו הראשונים, והם זוכים בבן שהפך ליצחק אבינו, ממנו פנה ויסוד לכינונו של העם היהודי.
על פי מהר"ל חידושי הגדות ב"מ דף נט.
מהר"ל, רוח חיים לפרקי אבות, פרק ה משנה ח.
פירוש הרש"ר הירש, בראשית כב, כד.
.
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...