"במחנה שלי היה אדם שקרא לעצמו דתי והיה לו – סידור. אנשים רבים היו מעונינים להשאיל את הסידור ממנו כדי להתפלל אך הוא התנה את השאלת הסידור בדבר אחד: חצי מנת לחם יומית תמורת הזכות להתפלל ממנו חד פעמית".

"ומה קרה?" שאל הרב סילבר בסקרנות.

הצעיר ענה בפשטות: "רבים נתנו לו את לחְמם תמורת הזכות להתפלל מתוך סידורו." וכאן הוא קרא בפאתוס: "אם אדם מסוגל לעשות שימוש כה שפל בדת, לגזול לחם מאנשים מורעבים, אז אני לא רוצה שום קשר לדת הזו!"

כל הסובבים עמדו נרעשים, הן בשל הסיפור והן בשל השנאה היוקדת בו סופר. אך הרב סילבר התחייך  לפתע ואמר לאדם שמולו, בקול רם כך שכולם סביב ישמעו: "אני שואל אותך, מדוע אתה מרכז את מבטך באותו יחיד בעל הסידור שנהג באופן מחפיר כל כך? למה לא תסתכל, במקום זה, על כל אותם יהודים יקרים שויתרו על מנת הלחם הכ"כ יקרה רק כדי לזכות ולהתפלל מתוך הסידור?"

חשמל חלף באוויר. הצעיר וכל הנאספים סביבו עמדו המומים. ברגע קל, הפך הרב סילבר בהסתכלותו הייחודית את הקערה על פיה. מזוית ראיה אחרת הפכה אותה אנקדוטה, שתחילה נשמעה כל כך נורא, למשהו יקר וראוי לציון.

זה מה שנקרא במקורות שלנו "עין טובה". תמיד יש הצד השני של הסיפור, וזה נכון לגבי כל סיטואציה. השאלה היא רק מהי הפרשנות שאנו נותנים לדברים. אדם המצויד בעין טובה יוכל בהסתכלות של רגע להפוך את הקערה על פיה וראות דברים באור חדש - ואמיתי.

המשנה הבאה מובאת ב"פרקי אבות": "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו...עין טובה, ורוח נמוכה ונפש שפלה". אם מעונינת את להכנס לשערי המעשה, ולא רק תיאוריה, קחי לך אתגר מרתק: כשאת נוכחת בשיחה הקוטלת אדם מסוים, קבוצה מסוימת או מוסד, תמיד את יכולה להיות זו שתאמר: "אבל", ולהאיר את הדברים מן הצד חיובי שלהם. "אבל", ולציין משהו מואר אחד שאת יכולה לומר על המדובר, ובכך תוכלי לשנות לחלוטין את הרושם הכללי. באקט פשוט זה הרווחת מכל העולמות: שמרת על כבוד המדובר, פתחת את ליבם של שאר הנוכחים בשיחה לריכוך המבט, והכי מהכל: רשמת לעצמך נקודה בדרך לשינוי פנימי אמיתי. התקדמת במשהו לכיוון נפש מתוקנת יותר. בטפטוף מתמשך, של עוד ועוד הצלחות שכאלו, יהפכו נצחונות קטנים אלו להרגל אצלך, לטבע נעלה יותר.

הגמרא במסכת יומא מספרת על כהן מסוים שנעץ סכין בחברו כתוצאה מסכסוך נורא. אביו של הקרבן הוזעק מיד אל זירת הארוע, ולפני ששקע אל תוך עצמו באבל קשה, הבחין בסכין הנעוצה בתוך גוף בנו. במבט של רגע ראה שבנו מצוי עדין בשניות האחרונות של גסיסתו, מיהר האב ושלף את הסכין כדי שהסכין, מכלי המקדש, לא תיטמא במות בנו, הוודאי בעוד שניות ספורות.

כאן עוצרת הגמרא ומתפתח דיון אודות האב. יש הרואים בו גיבור נפש, איתן ובעל שליטה עצמית מדהימה ברגשותיו. אדם המשליט את השכל, המוסר וה"צריך" על רגשותיו המידיים. הם מעריצים את כוחות הנפש שלו ואומץ ליבו על שזכר לחשוב על טהרת כלי המקדש בזמן כאוב ונורא זה. אחרים מביטים על הסיפור מזווית שונה לחלוטין. הם רואים באב אדם אכזר, קר ונטול רגשות אנוש בסיסיים. כה בלתי אנושי הוא, עד שבזמן נורא כזה, כשבנו מוטל לפניו, מת באופן אכזרי כל כך, עסוק הוא בסכין.

ומי באמת צודק? מובן ששתי נקודות המבט אפשריות. גדלנו כבר ממבט שחור- לבן על החיים. ברור שלכל אירוע אוביקטיבי ישנו ספקטרום שלם של זויות מבט ודרכי הסתכלות שונות. הראיה הסוביקטיבית הראשונית שלנו מושפעת מהאישיות, העבר, הסביבה, והחינוך האישיים שלנו. אך זו רק הראיה הראשונית, האינסטנקטיבית. החידוש בגישת היהדות לענין הוא שמבט זה אינו דבר פסיבי שנכפה עלינו מהיותנו אנחנו, עם כל ה"חבילה" הפרטית שלנו, כי אם דבר אקטיבי שבאפשרותינו לשנות, להחליט, לבחור!!!

החברה שלנו נוהגת להעריך ביקורתיות ו"קטילות". התורה מלמדת אותנו שלמתוח ביקורת ולראות את השני מנקודת מבט שוללת זה טבעי, פשוט ו"לא חכמה"... נפש האדם גמישה מספיק בכדי לראות דברים גם מעבר למבט האוטומטי. הכרה בערך הדבר, רצון גדול ואימון מספק, יאפשרו לך מבט בוגר וחיצוני יותר על מה שקורה ועל האנשים שסביבך, ויתנו לך את הכח והשליטה לראות את הדברים במבט בו את בחרת - בעין טובה.