אני ציירת / שרה לב
הכישרון שלי היה מקופל וחבוי בי שנים רבות, שבהן ציירתי מעט והייתי חסרת ביטחון. רק כשאנשים סביבי התפעלו מהיצירות שלי, השתכנעתי להאמין שהן שוות, ובגלל שאנשים בדרך כלל טרודים בעצמם ודעתם מוסחת, והם אינם פנויים להגיד מילים טובות מחום ליבם – הייתי מציירת מעט, ממקום חלש ומהסס, ומתבוננת בתוצאות בפקפוק. כל זר היה מכריע את גורל תמונותיי בעיניי לשבט או לחסד, ולעיתים אפילו ילדים החליטו בשבילי. הרבה שנים התבזבזו בלי שעשיתי עם עצמי את מה שבאמת חיכה לי, ושנים רבות נוספות היו מתבזבזות אף הן, אלמלא ריקי, התינוקת שלי.
כשריקי הפכה מתינוקת בובתית לילדה נבונה בת שנתיים, הייתי מתבוננת בה לעיתים קרובות וחשה עד כמה חשוב לי לעודד אותה להאמין בעצמה ולפתח את יכולותיה, אבל לא ידעתי כיצד לעשות זאת. במקום להגיד לה – תהיי את! תהיי בשלמות! הייתי מתבוננת לצדדים בחשש ובודקת אם הכל נראה בסדר. אם הילדה שלי מתאימה לסביבה, אם כולם חושבים שהיא טובה.. מראת האימהות אשר שיקפה לי את דמותי בצורה בהירה ומדויקת, גרמה לי סבל רב, וכך, ילדה בת שנתיים האיצה באישה גדולה בת 30 ללכת להתמודד עם עצמה. ועשיתי זאת, למענה.
הדרך היתה ארוכה ולא קלה, מלאה קוצים כואבים וחורים שחורים, אבל בתום חודשים אחדים הצלחתי להבחין בצורך העמוק שלי באישור חיצוני. אחרי תקופה נוספת הצלחתי להבין עד כמה הצורך הזה בולם את ההתקדמות שלי, וככלות עוד זמן זכיתי לחוש, שאני ציירת גם אם אין איש סביבי. אני ציירת גם באמצע הלילה כשכולם ישנים, וגם בלב המדבר כשאין שם אף אחד. אני ציירת מפני שאני ציירת, ולא מפני שאיש על פני האדמה מחמיא לי, שהציורים שלי יפים.
הדרך שבה בוקע מתוכנו אותו גוזל רגיש ומפרפר, שנמעך אנושות בתחילת גידולו, היא דרך מכאיבה וזבת דם. אלמלא היתה ההתבודדות חלק מחיי שנים לפני כן, כמו תרופה שקודמת למכה, ברור לי שלא הייתי מחזיקה מעמד. אבל היתה לי התבודדות ופעם אחר פעם באתי לבורא עולם עם הכאב, עם הדמעות ועם החללים הנוראים, הבולעניים. הוא היה השותף שלי שיודע הכל. הוא הקשיב, הוא ריחם וליטף, הוא לא הסיר ממני את עיניו, והיה במבטו כל כך הרבה אהדה, שהייתי מנגבת את הדמעות ומוכנה ללכת הלאה. בהקשבה שלו היו כל התמיכה וכל האמון שלא קיבלתי מהוריי מעולם.
קשה מכל היתה ההחלטה. למרות שבסתר ליבי ידעתי שהיסודות של חיי אינם יציבים די הצורך ואני זקוקה לעזרה, ולמרות שידעתי שריקי שלי זקוקה לאם חזקה ותומכת, יתכן שלעולם לא הייתי יוצאת למסע, אלמלא התבודדות בלתי נשכחת באחד מאותם ימי בראשית.
זו היתה אחת מאותן פעמים שעבורן שווה לרדת לעולם, להיפצע אנושות כגוזל מפרפר, ולבלות את שארית החיים בניסיון כואב להשתקם. מי שמתבודד יודע. שעה אחת של התבודדות עשויה להיות הסיבה והטעם והתכלית והנחמה לכל החיים כולם.
זה התחיל באולם צנוע במרכז העיר, שבו הציגה קבוצת הציור שלנו את ציוריה בתערוכה משותפת. עמדתי ליד ציוריי כשניגשה אלי פלונית, ציירת נערצת ומבקרת ידועה. "הציורים שלך טובים מאוד", היא אמרה והעניקה לי חיוך מעודד. לרגע עבר בי משב של אושר, כמו אש שאוכלת ניר, ואז, תוך שנייה, קרס הכל לעומק. האש כבתה, ראיתי חושך נורא בתוכי.
ראיתי חיים לא באמת. הם וכל מה שבהם. הריצה והשאיפה והחיפוש והתקווה, הכמיהה לאושר וקמצוצי השמחה המושגים בעמל – הכל לא באמת. כמו ציורי ריצפה מגיר.
הסתכלתי על הציורים, ראיתי אותם. קטנים כאלה, שטוחים כאלה, חלקיים כאלה. ממש ציורי חובבנים בקרנות הרחובות, שתמורת מטבעות אחדים משרטטים בזריזות קרקס או נחל עם גשר או צרור בלונים. שתיים שלוש טיפות של גשם, כמה צעדים ממהרים לדרכם – ולא נותר מהם מאומה.
שמעתי קול בתוכי אומר לי – קומי ולכי לך מכאן.
עזבתי את תמונותיי ואת חיוכי המבקרים והלכתי.
עברתי על המדרכות בין האנשים הצועדים ותודעתי נפרדה ונבדלה מהם. הם היו חלק ממערכת מבנים קטנים של לגו, בתוך עולם קרטון שטותי, ואני התבוננתי מהצד ונשימתי נעתקה.
הרגליים הובילו בין הסמטאות הקטנות למקומות שלא הכרתי. עברתי ליד אישה שישבה בפינה ופרטה על נבל. הבטתי קצת איך היא צובטת במיתרים צביטות רכות ועדינות שנוגעות עמוק עמוק.
אבא, אמרתי, תנגן בי, בבקשה. נגן עלי, בתוכי. נגן אותי. בתוך הלב שלי יש נבל מיתרים. תיגע בהם, אבא, תשמיע את הצליל.
המשכתי ללכת תלושה, מזועזעת, ופתאום ראיתי חלון תצוגה מסותת בתוך קיר של בית ובו בובות עשויות בד ופלסטיק ועץ.
אחד קוף מתופף. שניים - בוב ובובה יחד, בסלסילה שתלויה מלמעלה. עוד בובות מבדים שונים, צבעוניים וקודרים, ושלושה תינוקות מגוחכים בלי בגדים. אחת הדורה בשיער פזור, גדולה וגאה, בוב זועף עם עיניים צרות. קבוצה של בובות במעגל קרוב, ואחת רחוקה, מביטה בקנאה.
מנורת לילה קטנה האירה את כל החלון וככה הסתכלנו זה על זה. אני מהחלון שלי והם מהחלון שלהם.
ראיתי את החיים מפוסלים וקפואים, מפלסטיק, מעץ ומבד. זה היה נורא.
מה, אבא, מה זה צריך להיות, מה אני יכולה - - - נעתקו לי כל המילים. כמה נורא להיות בובה בחלון, ולא משנה בכלל איזה. מכוערת, מפוארת, חדשה, ישנה, באמצע, בצד, שניים, אחד.
הלכתי מהחלון וישבתי בדשא חשוך שאני לא מכירה. התבוננתי בתמונה שנחקקה בתוכי. בבובות הקפואות, התקועות. אפשר לחיות ככה, הן אמרו לי בלי מילים, אבל אפשר לצאת מהחלון. צריך לרצות. צריך לבכות. צריך לשבור את הפחד. צריך לקרוא לעזרה. זאת בחירה.
אפשר להישאר בפנים ולא לחיות אפילו יום אחד של חיים עד מאה ועשרים, אפשר להיתקע, הביטה בי הזכוכית עמוקה וריקה, אבל אפשר להיבקע.
זה עניין של החלטה.
לא יודעת כמה זמן ישבתי וצברתי בעתה, עד שקמתי על רגליי וברחתי.
הלכתי בתוך מנהרה מלאה מכוניות שועטות ללא הרף, ואיש לא היה שם חוץ ממני ומהרעש שבולע הכל. אבא, תראה איך העיניים האלה מביטות בי, אמרתי בשפתיים רועדות.
והתפרקתי.
התחלתי לצעוק.
הצעקות שלי לא יודעות לצאת, הן צרודות כאלה, לא מיומנות.
אבל כפי שהן הן גאו בי ובאו ללא הרף, גל אחר גל. יש שם תינוק שרוצה לצאת, גוזל קטן מנסה להיוולד, הוא לא יודע כלום. הוא לא יכול לבד. תוציא אותו, אבא, תוציא אותי.
זעקתי את לא אני. או אולי את הכי הכי אני הפנימי, והתחושה היתה של קריעה. קריעה נוראה נוראה נוראאאאאאאאה.
לפתע שקטתי, כאילו נגמר. נשמתי כמה נשימות רועדות, והייתי במקום מנותק קצת מחמת הזעזוע.
החוויה ניערה אותי, טיהרה אותי, הרימה אותי. שטתי על ענן, מעל היומיום, מעל הגופניות, מעל הכובד של כוח המשיכה. הרגשתי שיש כזה דבר - להיות מעל, להתנתק ולהתרומם, לעוף ולחוות. וראיתי מי אני באמת – מערכת מושלמת של יכולת ביטוי לכוח אינסופי של יופי, זרימה בלתי פוסקת של יצירתיות.
ציירת, גם באמצע המדבר.
לא נזקקתי לאיש באותו רגע, גם לא רציתי לספר לאף אחד בעולם מה אני עוברת. זאת הפעם הראשונה שלא כמהתי למאשר הקבוע שיציץ בי מאחורי כתפיי ויאמר – כל הכבוד לך, את כזאת נהדרת!
הייתי מאושרת כל כך להיות כולי עם עצמי ועם השם יתברך. החיים הם גדולים.. גדולים.. גדולים.. מילאה אותי תחושה משכרת. החיים הם לא התכווצות מהוססת וחסרת ביטחון, כמהה להסכמה מאפשרת. החיים הם גדולים, ואני חלק מהגודל הזה, חלק חופשי, אמיתי!
ידעתי שהענן יאבד מכוח הציפה שלו, ואנחנו ננחת בקרוב. ראיתי את העולם החולי שתחתיי, עפרורי, דחוס ומגושם, וביקשתי בשקט – בורא עולם, תן לי סימן, תשאיר בי איזה אות, לאמת הזאת, שנתת לי לראות. עשה משהו שיזכיר לי, כשאבלע בקטנות המוכרת, שהיא לא אני באמת.
אתן לך אות, בשמחה, ענה לי אלוקים הכל יכול, והאיץ את צעדיי הביתה. נכנסתי אל הסטודיו שלי, נטלתי בד לבן ממתין, ובתנועות מכחול מהירות, בטוחות, ציירתי חלון של זכוכית עם בובות.
**
יותר מכל סיפור, אוהבת ריקי לשמוע על הבובות הקפואות. עשרות פעמים אני מושיבה אותה על ברכיי, מביטה איתה בציור של חיי, וחוזרת באוזניה, מילה במילה:
"הביטי, ריקי, ילדה שלי.
הבובות אינן חיות באמת, הן תלויות באחרים.
הן זקוקות שיקימו אותן, שישימו אותן, שיוליכו אותן, שיניחו אותן.
אבל אנחנו, ילדה, את ואני, איננו בובות.
לנו יש כוח שקיבלנו מבורא עולם, כוח לבחור. כוח לזכור.
כוח לקום וללכת, כוח לשנות.
תרגישי את הכוח שלך, ריקי
הוא ממלא את כולך
הוא נמצא בתוכך
את יכולה להיות כל דבר,
לרצות כל דבר.
נכון, יש לנו סביבה ויש בה שייכות,
אבל אנחנו לא בובות קשורות לשם בחוט.
כשדברים לא ברורים
בתוך קולות של אחרים
צאי מהזכוכית, ילדתי,
שבי קצת בצד,
תהיי בלי אף אחד,
רק עם אבא.
ואז יקרה מין נס,
כשאבא יכנס,
הבובות תתעוררנה, הן תקומנה לתחייה".
וריקי לא יודעת, שזה סיפור אמיתי שהיה.
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...