לדעת לארח | אסתר ניסן

• הדפסה
• דואל

"לקח לי זמן עד שלמדתי לארח", ספרה לי יום אחד, בגילוי לב, רוחי ידידתי.

"למה את מתכוונת?" שאלתי אותה, ובעיני רוחי ראיתי שורת עוגות מקושטות וסלסילת פירות רעננים בתוספת סרוויס אלגנטי ומחזיקי מפיות.

"זה לא מה שאת חושבת", צחקה רוחי.

"ממתי נעשית קוראת מחשבות?" שאלתי בבהלה. "איך את יודעת על מה אני חושבת?"

"אני מנחשת", ענתה רוחי. "מן הסתם את מדמיינת שולחן ערוך לתפארה במטעמים ממטעמים שונים... כמו שאירוח צריך להיות, לדעתך".

"ומה לדעתך?" נעלבתי.

"האמת היא שגם אני חשבתי פעם ככה", אמרה רוחי, הפעם ברצינות. "אני זוכרת שאחרי החתונה, בתור זוג צעיר, כשהזמנתי אורחים, כל מה שרציתי היה להרשים אותם, ובגדול. הייתי טורחת שעות לפני כל אירוח במטבחי הקט והבלתי מאובזר כדי להוציא מתחת לידי יצירות קולינריות מרשימות. הייתי משתמשת בסטים הכי יפים של הכלים שלי, במפות הכי מהודרות. בקיצור, כל אירוח היה חגיגה של ממש, חגיגה אמיתית, שהותירה אותי לאחריה מותשת, ממוטטת. את יכולה להבין שלא ממש אהבתי לארח בגלל זה. כל פעם שרק חשבתי על אירוח החום היה עולה לי. בעלי רצה להזמין מדי פעם חבר או את בני המשפחה, ואני הייתי עושה כזה פרצוף אומלל, שהוא היה מוותר על הרעיון... המצב החמיר כשהחלו להיוולד הילדים. ממש לא הבנתי: איך אפשר לארח. עם ילדים קטנים? עם בלגן שחוגג בבית באופן תמידי? מה, השתגעתי? באירוחים הקצרים שכן יצאו אל הפועל הייתי עובדת כמו חמור שהכל יהיה כל הזמן נקי ומסודר, שהכל ידפוק כמו שצריך, בקיצור, נורא ואיום".

"נו, ומה השתנה היום?" הסתקרנתי.

"זה לקח זמן", המשיכה רוחי. "אבל למדתי, והכל בזכות טלי".

"ומי זאת טלי?" מיהרתי לברר.

"טלי היא אשתו של חבר טוב של בעלי. לא הכרתי אותה קודם, מכיוון שהם גרים בעיר רחוקה מאד. אבל בעלה הפציר בבעלי לבוא להתארח בשבת בביתם. פעם, בישיבה, הם היו 'חברותא', והם מתגעגעים מאד ללימוד המשותף. בקיצור, לא יכולתי לסרב".

"למה לסרב?" התפלאתי.

"כי כזו הייתי", הסבירה טלי. "ידעתי שאם נתארח אצלם, הרי שנצטרך להזמין גם אותם להתארח אצלנו. ועוד בשבת! שבת שלמה! סיוט! שבת שלמה לעמוד על המשמר ולדאוג שהכל יהיה בסדר, ושיהיה אוכל טעים וכל זה. למי יש כוח? אבל בעלי הפציר בי מאד, אז הסכמתי..."

"ואיך היה?" התעניינתי.

"היה נפלא. אבל כל כך שונה! טלי קבלה את פנינו בבית שבתי, נקי ומאורגן, אבל בפירוש לא מצוחצח. הצעצועים של הילדים, שהסתובבו סביב, היו מפוזרים מבלי שהיא שתה אליהם את לבה. את השולחן היא ערכה בכלים חד פעמיים נאים, ולא בכלי חרסינה יוקרתיים, כדי שלא נצטרך להגביל את הילדים באכילה ובשתייה. האוכל שהיא הגישה לשולחן היה טעים להפליא אבל הכי נדוש בעולם. אפילו סלטים קנויים היו שם, מה שאני לא הייתי מעזה להגיש. במשך השבת היא לא נבהלה מהבלגן שהשתרר בבית, כמו שקורה בכל בית שיש בו למעלה משישה זאטוטים בני אותם הגילאים, ולא ניסתה לסדר שום דבר. היא ישבה אתי ועם הילדים ונהנתה מכל רגע. ואני, פתאום נפקחו לי העיניים. פתאום הבנתי איך טלי יכולה לארח כל שבת שנייה (כך היא ספרה לי) בעוד אני כבר לא העזתי להזמין אורח שנים! פתאום גם הבנתי, שבדיוק כמוני, אורחים לא מחפשים ארוחות גורמה. מי שמחפש דברים כאלו יכול ללכת למסעדה… אורחים מחפשים נעימות, חמימות, שלווה. אני הייתי מארחת לחוצה. ועד כמה שניסיתי להסתיר את זה אני בטוחה שראו את זה עלי. טלי לא בלתה כל השבת במטבח כדי להגיש מנות מקושטות. היא הגישה את האוכל בכלי הגשה מרכזיים וישבה עמנו, כדי להנעים עלי את האווירה בזמן שהגברים היו שקועים בשיחתם… אכן, למדתי ממנה רבות. למדתי ממנה איך לארח!"

"נו", חייכתי. "ומאז את מארחת?"

"כן", הפתיעה אותי רוחי. "אני מנסה להשלים את החסר, וגיליתי כמה זה נחמד אם עושים את זה כמו שצריך! הזמנתי את הורי, את אחי ואחיותיי הנשואים, חברים של בעלי עם נשותיהם, ואפילו חלק משכנותי. התחלתי להכין את האוכל הפשוט, הטעים והמוכר. הפסקתי להתרוצץ כאחוזת תזזית על מנת להחזיר כל דבר למקומו. הפסקתי לנסות להרשים את כולם. פעם חשבתי יותר על עצמי, פחות על האורחים שלי. היום אני חושבת פחות על עצמי ויותר על האורחים, על ההרגשה שלהם, על זה שהכי חשוב שהם ירגישו בבית, שיהיה להם נעים ושליו ורגוע… את מבינה?"

"בוודאי", אמרתי, מהורהרת. "אני מבינה ואקח זאת לתשומת לבי. אומנם מעולם לא הייתי פרפקציוניסטית כמוך, אבל אני בטוחה שיש גם לי מה לשפר בעניין".

"יופי!" שמחה רוחי. "אז אתם באים לשבת?"