התזמורת ניגנה בקול, הצלילים בקעו בנעימה, והשמחה בקעה רקיעים. לפתע נכנסו למעגל המרכזי "חמישייה". כולם דומים זה לזה בדיוק רב, רוקדים בשורה ישרה. קדימה, אחורה, מקפצים יחד על הכיסא, ורוקדים בשמחה. העיניים מתבלבלות, מראיהם כבובות משחק אך פעולתם כאדם.
לאחר התבוננות קצרה מבחינים באמת. אדם אחד עומד באמצע, מצד ימין מחוברות אליו שתי בובות, ומצד שמאל שתיים נוספות והוא מרקיד ומקפיץ, ברוב רון ושמחה.
יוסי! הבט וראה איזה דבר יפה. הכל הצגה מושלמת, חמישה רקדנים שהם רק אחד, אמר אפרים.
באמת מדהים, ממש שמחת חתן וכלה. זה מזכיר לי את מקדמי המכירות ברשתות השיווק, חמש במחיר אחד, או לחילופין, אחד במחיר חמש, עונה לו יוסי בציניות אופיינית.
תראה מי עומד שם ומתבונן בהצגה. הלא זה רבי משה, הרב של שיעור ג' בישיבה. זהו מראה חריג, אף פעם לא ראיתי אותו כך. הוא תמיד מחזיק ספר או דן עם מישהו בלהט, בוודאי הוא מוצא עניין מיוחד במחזה הזה. אולי ניגש אליו ונשמע דבר חכמה, הציע אפרים.
"מזל טוב, הרב!".
"הוו, מה שלומכם?"
"ראיתם את ה'קונץ'? אומר לכם את האמת, בשבילי זה לא דבר חדש בכלל. כבר שנים יש את זה בחתונות".
"הרב, אני לא מבין. הרי אף פעם לא ראינו דבר כזה, ולא דומה לזה. מה הרב מתכוון?"
"אסביר לכם, חביביי, אם ניקח לדוגמא את החתונה הזו שאנו משתתפים בה היום. האם באמת כל הבחורים שבאו, מרגישים שמחה בשמחת החתן הזה? האם באמת כל הרוקדים כאן שמחים ממש?"
"בוודאי שלא, אלא יש כאן מספר חברים ששמחים באמת, והם גוררים את כל השאר בשמחתם. אמנם כלפי חוץ כולם רוקדים בשווה, אבל האמת היא שיש כאן הרבה 'בובות רוקדות'".
"אכן התבוננות אמיתית ומעניינת", ציין אפרים, "אבל, האם זה נכון רק בריקודים או שיש לזה השלכות נוספות?" הרהר בקול.
"היטבת להעמיק!, אכן בכל מצוה ומצווה ישנה האפשרות לקיימה כאדם, וישנה אפשרות לקיימה כבובה. ניקח למשל את מצוות ארבעת המינים. יכול אדם להשקיע הון רב בקניית המינים המהודרים ביותר בשוק, ואשרי חלקו על כך, אולם בשעת מעשה הוא נוטל ביובש, בלי שום רגש שמחה והתלהבות. מאידך, אדם אחר מחוסר אמצעים קונה לעצמו מינים פשוטים וכשרים, אבל שמחתו מרקיעה שחקים. הוא חי את המצווה כל החג, ונהנה ממנה. מי מקיים יותר את רצון ה'?"
מי באמת רוקד ומי הבובה?
התורה כבר כתבה תשובה ברורה לשאלה זו בפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה". בכל דבר יש חלק עיקרי. התורה מגלה לנו שהעיקר בקיום המצוות הוא השמחה. מאידך קיום מצווה בהעדר שמחה הוא קיום חסר. סיים הרב.
יוסי ואפרים האזינו לדבריו ברוב קשב. "הרב יכול לתת לנו כלים איך מגיעים לשמחה זו בעשיית המצווה?" שאלו יחד.
"ישנו רק כלי אחד", השיב הרב משה בהנאה מהדיון הפורה. "לכלי הזה קוראים 'התבוננות'. יהודי במצבו הטבעי נמצא תמיד במצב של שמחה. הרי אנו נקראים 'עם מדושני עונג'. יהודי המחובר לקב"ה ולמצוותיו הוא שמח. אלא שהיצר הרע מעוניין לקלקל את השמחה הזו משום שהיא כל כך חשובה, לכן מכניס בלבנו כל מיני רגשות ורעיונות שאינם נכונים כלל. לפעמים הוא בא כצדיק מוכיח, לפעמים כרשע קל דעת, אבל יש לו מטרה אחת ויחידה - לקרר את רגשות השמחה בעבודת ה'. הדרך לנצח במאבק היא רק ע"י התבוננות. נשים לב מה מקרב אותנו לה' ומה מרחק אותנו. כך בכל דבר ודבר, בכל צעד בחיים, תמיד חשוב להיות עם היד על הדופק, האם אנחנו בכוון של שמחה או של עצבות, חלילה".
אם נסכם את העניין, נוכל לומר: השמחה היא טבעית אם רק נשכיל לסלק את המפריעים - מיד נחוש בה.