ה' אמר לו קלל | הרב שמואל אביעזר

• הדפסה
• דואל

רב העיר מלווה בשמשו צעדו יחדיו משוחחים על בעיות השעה, כל כך היו שקועים בשיחתם עד כי לא הבחינו באדם זר מתקרב לעומתם. לפתע ניגש אל הרב, הטיח את מגבעתו אל הארץ, סטר על לחיו, קילל גידף וברח מהמקום במהירות הבזק. השמש ההמום שניסה להגן על הרב, אך ללא הועיל, ביקש כעת לפתוח במרוצה אחר הפוגע אולם הברנש חמק כלא היה. הרב פנה לשמש בקור רוח ואמר: הראית איזה שליח נאמן הוא?

בודאי, ענה השמש, הרי אין ספק שהפושע נשלח ע"י אחד ממבקשי רעתנו או מהמלון שהוסרה ההשגחה או מחנות הירקות הידועה, סיים.

לא, אמר הרב, לא לכך כוונתי. הוא, שליח מסוג אחר. לא שלהם.

 

השמש עמד נבוך, מנסה להבין לאן חותר הרב. הרב לא הותירו במתח ומיד הוסיף להסביר:

האם אין הוא שליח ה'? האם היה יכול אדם זה לפגוע בי  לולא מה' יצא הדבר?

אם כן הוא שליח ה' לקללנו, ומה לנו כי נלין על מלך מלכי המלכים הקב"ה.

השמש נדהם מהתגובה, ותמה: ילמדני רבי איך מגיעים לדרגות כאלו, הרי לכולם ברור שהכל מאת ה', גם מעשים שאדם עושה לנו לטוב ולמוטב מאת ה', אם כן איך בודדים מגיעים לדרגה כזו של אמונה חושית, תמה.
 

אומר לך את האמת. את הדרגה הזאת רכשתי מדוד המלך ע"ה. מקרה כזה מתואר בספר שמואל באופן מדהים. פרשה זו עומדת תמיד לנגד עיני וממנה אני ניזון. בוא נלמד פרשה זו יחד ותראה שגם אתה מתחבר לדברים הנפלאים הללו ותוך זמן קצר תוכל גם להשתמש בה בכל עת.

הנביא עוסק בתקופה הקשה ביותר בימי מלכותו של דוד ע"ה. בנו אבשלום מרד בו, הוא ליקט סביבו אנשי חיל והמון עם, דוד המלך פוחד להישאר בירושלים ובורח. לא קשה לתאר את ההרגשה של אנשי דוד באותו הזמן. והנה הם מתקרבים לעיר בשם "בחורים", ושם מצפה להם "קבלת פנים" סוערת, אדם ושמו שמעי בן גרא עומד בפתח העיר ומשליך עליהם אבנים וקללות נמרצות, ובצווחות רמות הוא צועק לדוד המלך "צא, צא, איש הדמים והבליעל", וכן הוא ממשיך בעוד מילות גנאי  כהנה וכהנה.

אבישי בן צרויה נוטל רשות מהמלך ומיד רוצה לסלק את המפריע ובכך להציל במעט את כבוד המלך, אולם דוד רוח אחרת הייתה בקרבו וכך אומר להם "ה' אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשית כן - הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'"

האם אכן שמעי קביל נבואה מאת ה' לקלל את דוד ולסוקלו באבנים? הרי זה לא ייתכן, ולא שמענו ששמעי בן גרא נביא. אלא כוח אמונתו של דוד היה כ"כ חזק, שהוא לא ראה כאן אדם בכלל, אלא שליח ממרום שבא לייסר אותו.

 

זהו מבט האמת, וזאת למדנו מדוד, סיכם הרב את דברו. ואכן אין זה עניין לצדיקי הדור לבדם, אלא כל אדם ואדם יש לו שייכות לזה. בספר חובות הלבבות מונה את המעלות שאדם רוכש כשהוא מאמין ובוטח בה'.

א' מנוחת הלב מדאגות העולם הזה

ב' שלווה מהתרוצצות

ג' שקט ומנוחה כל ימיו

הרי כל אדם חפץ בדברים הללו, ומדוע אם כן לא תהא לכל אדם הזכות לרומם את השגותיו ולהתרגל במחשבה שאין אדם נוקף אצבעו מלטה אם לא הכריזו עליו מלמעלה. הרי זו איכות חיים של ממש, שום נופש לא ידמה לה, מנוחה מוחלטת, הישענות ברורה על הכל יכול.

זהו הזמן להתחזק דוקא בקניינים אלו, תפיסת המבט הנכון על כל מקרה. השבה אל הלב שאין שום כוח בעולם מלבד ה', ואפי' כשנדמה שיש כאן אדם "שועל" עושה, מזיק, מחרף, הפנמה כי הכל תיאטרון בובות, ולכל דבר יש יד מכוונת מלמעלה.
 

"וכי ידיו של משה עושות מלחמה או נוצחות מלחמה" וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא כל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים - מיד הם נוצחים.

כי אין עוד מלבדו