רפואת עיניים רוחנית - חלק ב | הרב שמואל אביעזר

"צהרים טובים, שלום! הצלת אותי", אמר צביקה. "פתחתי את העיניים והתחלתי לראות. לקחתי את דבריך ברצינות, עיינתי בספרי מוסר ולמדתי את הנושא היטב. אבל, כעת כשאני מתבונן בעצמי אני מלא רגשות אשם. איך כל כך הרבה שנים לא הבנתי את זה. הלוא חז"ל אומרים על צרי העין שהם "מתלמידיו של בלעם הרשע"..., אם כן לשם אני שייך..., למרות שהתחלתי לעבוד על זה, הדרך ארוכה. ועד אז הרב שלי הוא בלעם? לפעמים אני מתבייש לצאת לרחוב...."

 

"צביקה ידידי, לא רק שלא התחלת לצאת מזה, אלא אתה ממשיך להיות אותו צר עין כמקודם. התדע מדוע?
משום שאם אדם הוא צר עין על עצמו, איך יהיה טוב לאחרים?"
אם אתה מסתכל על עצמך באופן שלילי ומביט בעיקר בחסרונותיך, זו צרות עין ממש. וגם על אחרים תסתכל באותו אופן. כדאי שנלמד שוב את הסוגיא לפני שנכנסים לעבודה עצמית מעשית.
הרב יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, המשגיח של ישיבת פוניבז', כותב: "כאשר מרגיש בקרבו חסרון ואי שקט נפשי, אין שביעות רצון אופפת אותו, וכדי להשקיט את ההתמרמרות הנמצאת בקרבו מנווט את מחשבותיו לשנאה וקנאה וכדומה. ואף קנאת סופרים השרוי בה, נהפכת לקנאה עמוקה" - כל המידות הרעות מקורם ברגשות אשמה ואי שביעות רצון.

 

אז ראית צביקה איך מגיעים לצרות עין ולעוד מידות רעות. המפתח הוא רגשות אשמה. וזו עבודתו של היצר הרע להכניס בנו כל הזמן אי שביעות רצון. ואז לא רק שלא נעשה טוב, אלא להיפך, נעשה רע. בודאי שמעת את אימרתו המפורסמת של רבי ישראל מסלנט: "אוי למי שלא מכיר את חסרונותיו, אוי ואבוי למי שלא מכיר את מעלותיו". בודאי שצריך להתבונן בחסרונות, אבל רק אם באותו זמן מונחים בראש חזק חזק כל המעלות.

 

בא תשמע עוד משפט מרבי יחזקאל זצ"ל, "ראשית העבודה המוטלת עלינו, להיות שבע רצון במצבינו ומעמדנו הרוחניים. השמחה והעונג מגבירים רצון להוסיף ולעמול בתורה ולכן יזכה לברכות הקב"ה".
רגשות אשמה אינן "ענווה", אלא שפלות. ושפלות היא כמאמר החכם "אב כל חטאת". כי אדם שפל לא מרגיש שום בעיה לעשות כל רע...

 

"יפה דרשת ואמרת, שלום, אולם כעת אני קצת מבולבל. איך אדע איזה רגש הוא ענווה ואיזה הוא שפלות? מה מגיע ממקום טוב ומה מגיע ממקום לא טוב? הרי הגבול הוא כל כך דק, בקלות אפשר ליפול לשאננות או לחילופין לשפלות. איך נדע מה הקו המבדיל ביניהם??"

 

"זוהי שאלת חכם, צבי, ותשובה לשאלתך היא הפסוק: 'יראת ה' תוסיף ימים' (משלי כז). כלומר, אם הרגש או המחשבה באה ממקום רע, שום תועלת לא תצמח מכך, רק שברון לב ודיכאון. אבל אם זו מחשבה טובה, אזי היא תביא לעליה והתקדמות. כך תבחן את הדבר - אם המחשבה תתן לך כח ומרץ להמשיך לעבוד ולתקן עוד, זו מחשבה נכונה. ואם להיפך, זוהי מחשבה פסולה. הנה ראית בעצמך, ברגע שהתחלת לחשוב על "הרב בלעם", נכנסת ליאוש ודיכאון, זוהי עצת היצר. אם תחשוב להיפך, הרי אני בדרך חדשה ויפה, לבך יתמלא שמחה ותקבל כח להמשיך - כי יראת ה' תוסיף ימים. המוסר נותן לאדם כח ולא דיכאון. אדם שמתעסק בעבודת המידות ומרגיש דיכאון, זה לא עבודת המידות, זה הרס עצמי!"

 

"יראת ה' תוסיף ימים, ושנות רשעים תקצרנה"