"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"

לאחר 2000 שנה מבריאת העולם, נולד בחרן לתרח בן. אברם. הראשון בעולם הכפרני ששואל, "מי אמר לשמש שתשקע ותזרח?" הן ברור שהיא חיילת שמבצעת פקודה בדייקנות. מי נמצא מעל לכל זה? מי המפקד המצווה אותה?

 

וכעת, הוא עתיד להוכיח את אמונתו בכך שיעמוד בעשרה נסיונות הקשים אחד מחבירו.

נשוב ונתבונן בפסוק המתאר את אחד הנסיונות: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"

והרי הסדר הפוך!? קודם אדם עוזב את בית אביו, אח"כ את מולדתו ורק לבסוף את ארצו!

מכאן, שאין זו רק עזיבה פיזית של אדם בן 75 את ביתו, מולדתו וארצו. המדובר הוא בניתוק נפשי רוחני מכל שדבק בו בחייו הקודמים.

ואם כן, עליו לעזוב קודם כל את ארצו. את המנטליות הכופרת שחונך עליה בחרן.

לאחר שהתעלה אברהם אבינו מדרגה זו, עליו לפרוק מעצמו גם את ה"לחץ החברתי" של המולדת. העיר, החברה, והמכרים.

ואז מגיע השלב הקשה מכולם. "בית אביך", כל מה שחונכת עליו מהוריך, הכל הכל עליך להשיל מאחוריך!

ואומרת התורה: לך לך... פסיעה אחר פסיעה. הקב"ה מודע לקושי. הוא לא דורש יותר מידי. הוא מכיר את הכוחות הפועלים בלב האדם (הם נבראו על ידו בדיוק למטרה זו...) ומבקש מאברהם: צעד צעד... זו דרך התשובה הראויה לאברהם אבינו.

כמו עכשיו גם בעת העקידה, הקב"ה אומר לאברהם "קח לך את בנך, יחידך, אשר אהבת, את יצחק." לאט לאט. ללא מעבר קיצוני. לאט אבל בטוח.

הצלחת לעבור צעד אחד? עזבת את ארצך? תאזור כוחות ו... הלאה. מולדתך...

וכך עשרה נסיונות האחד קשה מחבירו. ואת הנסיון האחרון והקשה מכולם גם כן פורט הקב"ה לצעדים. בנך.. השלמת בנפשך להקריב את בנך? תתקדם עוד צעד... את יחידך! אשר אהבת... את יצחק!

מכאן אנו למדים, שלכל מעשה קטן יש ערך רב. כל צעד קטן שאדם עושה כדי להתקרב לאלוקיו יותר נחשב בעיני האלוקים.

כך מוצאים אנו בסוף הפרשה כשהתורה מספרת על חמשה מלכים שעבדו את ארבעה מלכים, ולבסוף החליטו למרוד. לוט, אחיינו של אברהם אבינו היה בצידם של החמישה. ולבסוף כאשר הארבעה נצחו נשבה לוט.

ומספרת התורה "ויבוא הפליט ויגד לאברהם". ואברהם יוצא למלחמה כדי להציל את אחיינו.

מיהו אותו פליט?

מספר המדרש, זהו עוג מלך הבשן.

ומדוע התאמץ עוג להודיע לאברהם אבינו כי נשבה בן אחיו?

אומר המדרש: עוג רצה שאברהם יצא למלחמה, ימות בה, ואז עוג יוכל להתחתן עם שרה אשת אברהם היפה...

ובעתיד מסופר כי כשבני ישראל הגיעו להלחם עם עוג מלך הבשן משה רבינו ע"ה ירא ממנו ומתפלל לאלוקים שבני ישראל ינצחו את עוג מלך הבשן.

מה ראה משה לפחד מעוג לאחר שניצח בכל מלחמות ישראל עד עתה? מה מצא משה רבינו לירא דווקא מעוג?

אלא שמשה רבינו ראה את זכותו של עוג שהתאמץ לספר לאברהם על לוט קרובו השבוי, ומשה פחד שזכות זו של החסד שעשה עוג עם אברהם תעמוד לו לנצח את עם ישראל!!!

נביט נא: והרי עוג לא עשה את החסד לשם חסד! להיפך! הוא רצה במיתת אברהם!

אך בסופו של דבר הוא גמל עם אברהם ולוט חסד...

בגלל צד זכות קטן זה של עוג, משה רבינו פוחד שהוא ינצח את עם ישראל.

אם כן אנו רואים כמה אין הקב"ה מקפח שכר אף בריה ואפי' על מעשה שפל ביותר!

כיון שתכליתו של כל מעשה הוא קירוב בין האדם לאלוקיו, ומעשה קטן, ועוד אחד ועוד אחד , מצטרפים להתעלות האדם.

רבי יעקב ישראל קנייבסקי ה"סטייפלר" גוייס בצעירותו בכפיה לצבא הרוסי. ומעשה שהיה, כך היה.

בבסיס בו שרת הייתה לחיילים תורנות שמירה. כל חייל שמר שעתיים בפתח הבסיס.

מחמת הקור העז ששרר והתנאים בהם היה רק מעיל אחד שיכל לחמם בצורה מספקת את השומר, היה המנהג שהשומר המסיים את המשמרת היה משאיר את המעיל לבא אחריו.

באחד מלילות שבת היה תורו של ה"סטייפלר" לשמור.

כאשר הגיע לעמדת השמירה מצא שהחייל ששמר לפניו יצא מוקדם... והשאיר לו את המעיל תלוי על העץ.

בעיה. הסטייפלר לא יחלל ח"ו שבת ויוריד את המעיל מהעץ, אך דא עקא הקור מקפיא...

התחיל הסטייפלר לדון בינו לבין עצמו. פיקוח נפש דוחה את השבת, אבל עכשיו זה לא פיקוח נפש כי הרי 5 דקות אני יכול לשמור בלי מעיל ולא לקפוא, אם כן כרגע אין לי פיקוח נפש!

נשב 5 דקות ללא מעיל, ואחר כך אוריד את המעיל מהעץ.

לאחר 5 דקות שוב מתחיל הסטייפלר לדון: גם ב5 דקות הקרובות אני לא אקפא...

וכך עבר הסטייפלר את כל הלילה בלי לחלל את השבת.

כאשר נכנס אליו תלמיד ישיבה בשאלה שהוא רוצה לעזוב את הישיבה כיון שאין חשק ללמוד, אמר לו הסטייפלר, "תעזוב את הישיבה, אבל מתי שממש אין לך חשק ללמוד אפילו עוד יום אחד!" ואותו תלמיד מרגיש כל יום שעדיין לא כלו כוחותיו ללמוד ונשאר עוד יום אחד ועוד יום אחד...

לך לך מארצך, צעד צעד

 

.