אבי האומה מגיע לארץ ישראל

אבי האומה מגיע לארץ ישראל | אליעזר היון

אחרי שביקר בה שנים מועטות קודם ונשאה חן בעיניו:

אבי האומה מגיע לארץ ישראל

אברהם אבינו שומע בקול ה' נוטש את חרן ומופיע עם שרי אשתו ולוט אחיינו בשערי ארץ ישראל * בעקבות רעב גדול הפוקד את הארץ יורדים אברהם ושרי למצרים * יפיה של שרי מסנוור את עיניו של פרעה מלך מצרים. הוא חוטף אותה אל ביתו ורק בהתערבותו של אלוקים שבה שרי לחיק בעלה וביחד הם חוזרים לארץ כנען

עשרים ושלש שנים לאחר שהתיישב אברהם בחרן יחד עם אביו ומשפחתו והוא בן 75 [על השתלשלות הארועים שהביאו את משפחת תרח לחרן ראה מסגרת] מתגלה אליו הקב"ה ואומר לו: לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". האלוקים גם מבטיח לאברהם כי נטישתו את ארץ מגוריו ואת בית אביו תביא לו אך טוב: "אעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה". בברכת האלוקים טמונים בעצם שלש הבטחות שונות: אעשך לגוי גדול – בנים, ואברכך – בממון, ואגדלה שמך – שם ומוניטין. שלש הברכות הללו הם בעצם שלש ערובות שמעניק האל לאברהם בצאתו לדרך, שכן היציאה לדרך ממעטת את הממון, פוגעת ביכולת הילודה, ומאבדת את שמו הטוב של האדם. חמש שנים קודם לכן ביקר אברהם בארץ וראה שם מראה משובב של תושבים חרוצים העובדים את אדמתם באופן מסודר. באותה שעה ייחל אברהם כי יבא יום והוא יגור במקום. כעת מודיע לו האל כי עליו לעזוב את בית אביו אך אינו חושף באזניו את היעד אליו הוא שולח אותו. למרות זאת לא מהסס אברהם ויוצא אל הלא נודע מתוך אמונה תמימה בבוראו. ביחד אתו יוצאים גם שרי אשתו ששוכנעה בדברים רכים להצטרף למסע, לוט בן אחיו, והמון נפשות – נשים וגברים שהתגיירו והחלו להאמין באל אחד בזכות אברהם ושרי.

פרשנות אנתרופולוגית
מקובל לחשוב כי עם ההתפתחות האנושית חלה גם התפתחות מנטלית - אנתרופולוגית. בעיני רבים, מושרשת התפיסה כי כשם שקיים תהליך התפתחות אבולוציוני על מבנה גופו של האדם [כמו תוחלת חיים, גובה ובריאות] כך גם חל תהליך התפתחות אנושי מנטלי באופיו של בן האנוש. לדעתם, העמים הקדומים היו אוסף אקראי של שבטים ברבריים, פאגאנים, אוכלי אדם, שלא ידעו קרוא וכתוב וכל מטרתם וייעודם היה הישרדותם והישרדות צאצאיהם גם במחיר של רמיסת כבוד האדם, זכויותיו וכבודו. מושגים כמו חברות, אמפתיות, ורגישות לא היו מוכרים להם וכבוד לזולת בכלל היה חיה מוזרה בשבילם. כעת, כך סבורים נוקטי גישה זו, התקדמה האנושות, והראיה האנושית הפכה לגלובלית יותר, סוציאלית ורגישה, ותהליכי החברות, העזרה, והאחריות הסוציאלית היו כמעט לנחלת הכלל. אלא שמעיון בכמה מקרים מן הפרשיות האחרונות עולה כי אין הדבר כן. אולי אפילו הפוך. מסתבר כי גם אנשים שלא נחשבו לדמויות הוד או לאבני דרך בתרבות האנושית ידעו להתנהג בצורה אחרת ושונה מההתנהגות היומיומית המוכרת כל כך לנו בני המאה עשרים ואחת. הנה שלש דוגמאות: פרעה: כאשר לוקה פרעה באותה צרעת משונה המשביתה את חיי האישות שלו הוא קורא לאברהם ואומר לו: "מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא"? פרשנים סבורים כי על אף שאיש לא גילה למלך האכזר כי אברהם הוא בעלה של שרה הבין זאת פרעה בעצמו. חישוב כרונולוגי פשוט של הגעתה של שרה לארמונו ומכת הצרעת המסויימת בה לקה הביאו גם את האיש שלא נחשב לדמות חיובית במיוחד להבין כי יד ה' בדבר. האם ניתן לומר זאת גם על ימינו, או על מנהיגינו? אבימלך: כאשר חוזר סיפור שרה גם אצל אבימלך והוא דורש מאברהם גם כן לדעת מדוע לא גילה באזניו את יחסי הקירבה האמיתיים בינו לשרה עונה לו אברהם בלי להתבלבל: "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". והנה אבימלך, מלך גרר, גם כן לא אחד מדמויות הנאצלות של האנושות מקבל את תוכחתו של אברהם ולא מנסה להתווכח עמו, האם ניתן לומר זאת גם על ימינו, או על מנהיגינו? אנשי בני חת: כאשר מבקש אברהם מבני חת לקבור את שרה אשתו באחוזתם עונים לו נכרים אלו בזו הלשון: "שמענו אדוני, נשיא אלוקים אתה בתוכינו במחבחר קברינו קבור את מתיך". גם כשהתברר מאוחר יותר כי בני חת היו למעשה אנשים חמדנים אי אפשר להתעלם מיחס הכבוד והלשון המכובדת בה פונים 'גויים' פשוטים אלו לאברהם אבינו, גדול הדור. האם הגענו אנו לדרגה זו, האם מכבדים אנו לפחות כך את מנהיגינו?

פרשנות אנתרופולוגית

מקובל לחשוב כי עם ההתפתחות האנושית חלה גם התפתחות מנטלית - אנתרופולוגית. בעיני רבים, מושרשת התפיסה כי כשם שקיים תהליך התפתחות אבולוציוני על מבנה גופו של האדם [כמו תוחלת חיים, גובה ובריאות] כך גם חל תהליך התפתחות אנושי מנטלי באופיו של בן האנוש. לדעתם, העמים הקדומים היו אוסף אקראי של שבטים ברבריים, פאגאנים, אוכלי אדם, שלא ידעו קרוא וכתוב וכל מטרתם וייעודם היה הישרדותם והישרדות צאצאיהם גם במחיר של רמיסת כבוד האדם, זכויותיו וכבודו. מושגים כמו חברות, אמפתיות, ורגישות לא היו מוכרים להם וכבוד לזולת בכלל היה חיה מוזרה בשבילם. כעת, כך סבורים נוקטי גישה זו, התקדמה האנושות, והראיה האנושית הפכה לגלובלית יותר, סוציאלית ורגישה, ותהליכי החברות, העזרה, והאחריות הסוציאלית היו כמעט לנחלת הכלל.

אלא שמעיון בכמה מקרים מן הפרשיות האחרונות עולה כי אין הדבר כן. אולי אפילו הפוך. מסתבר כי גם אנשים שלא נחשבו לדמויות הוד או לאבני דרך בתרבות האנושית ידעו להתנהג בצורה אחרת ושונה מההתנהגות היומיומית המוכרת כל כך לנו בני המאה עשרים ואחת. הנה שלש דוגמאות:

פרעה: כאשר לוקה פרעה באותה צרעת משונה המשביתה את חיי האישות שלו הוא קורא לאברהם ואומר לו: "מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא"? פרשנים סבורים כי על אף שאיש לא גילה למלך האכזר כי אברהם הוא בעלה של שרה הבין זאת פרעה בעצמו. חישוב כרונולוגי פשוט של הגעתה של שרה לארמונו ומכת הצרעת המסויימת בה לקה הביאו גם את האיש שלא נחשב לדמות חיובית במיוחד להבין כי יד ה' בדבר. האם ניתן לומר זאת גם על ימינו, או על מנהיגינו?

אבימלך: כאשר חוזר סיפור שרה גם אצל אבימלך והוא דורש מאברהם גם כן לדעת מדוע לא גילה באזניו את יחסי הקירבה האמיתיים בינו לשרה עונה לו אברהם בלי להתבלבל: "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". והנה אבימלך, מלך גרר, גם כן לא אחד מדמויות הנאצלות של האנושות מקבל את תוכחתו של אברהם ולא מנסה להתווכח עמו, האם ניתן לומר זאת גם על ימינו, או על מנהיגינו?

אנשי בני חת: כאשר מבקש אברהם מבני חת לקבור את שרה אשתו באחוזתם עונים לו נכרים אלו בזו הלשון: "שמענו אדוני, נשיא אלוקים אתה בתוכינו במחבחר קברינו קבור את מתיך". גם כשהתברר מאוחר יותר כי בני חת היו למעשה אנשים חמדנים אי אפשר להתעלם מיחס הכבוד והלשון המכובדת בה פונים 'גויים' פשוטים אלו לאברהם אבינו, גדול הדור. האם הגענו אנו לדרגה זו, האם מכבדים אנו לפחות כך את מנהיגינו?

כאשר הגיעה החבורה לארץ ישראל הם מגלים כי בארץ שולט הכנעני כלומר בני בניו של כנען בנו של חם. אלא שישיבתם של הכנעניים בארץ היתה בלתי ליגאלית בעליל שכן לפני מותו ציווה נח את רכושו לשלשת בניו - שם, חם ויפת. ארץ ישראל נפלה בחלקו של שם אבי אבותיו של אברהם, רק שהכנעני שהיה למוד מלחמה הצליח להשתלט באלימות על הארץ הקדושה והפך אותה לארץ כנען. כאשר נכנס אברהם אבינו אל תוככי הארץ החל לערוך בה מסעות מתוך מטרה ללמוד את מתנתו של הקב"ה וכך הלך וסבב עד שהגיע אל אלון מורה היא שכם – שם הראהו הקב"ה את הרי גריזים ועיבל בהם קיבלו ישראל את שבועת התורה [כמתואר בפרשיות ראה ותבא] ושם גם מבשרו ה' כי את הארץ הזו ירש הוא ובניו אחריו. אברהם שומע את הבשורות ומקים מזבח במקום לכבודו של ה' הנראה אליו. בתוך כך, הבחין בו הכנעני, היושב כאמור בארץ. הוא חרק את שיניו, התקומם וביקש להרוג את אברהם אלא שה' לא איפשר לו זאת.

ניסיון הרעב

הגעתו של אברהם ומשפחתו אל הארץ המובטחת לא ריפתה את ידיו של האב הראשון והוא המשיך ביתר שאת במלאכה שנטל על עצמו: הפצת שמו של האל האחד בעולם. הכריזמה, הלהט, והאמונה היוקדת פעלו את פעולתם ורבים מעמי הארץ נשמעו לאברהם ונטשו בזה אחר זה את אליליהם ופסיליהם. מצב זה היה לצנינים בעיניהם של הכמרים וכהני האליל שראו איך כוחם אוזל וההמון נוטש אותם בעקביות. הם החלו להשמיע איומים והתראות והזהירו את התושבים כי השפע, השובע, הגשם והברכה שהיו מנת חלקם עד כה עלולים להיפסק בעקבות הופעתו של אברהם ו'הרגזתו' את האלילים הרחומים. אלא שאברהם וההמון לא שתו ליבם אל כהני אליל אלו.

עד שהגיע הרעב הגדול – הבצורת הלא טבעית.

הגשם שירד בעקיבות והאסמים שהיו גדושים התרוקנו בבת אחת שלא כדרך הטבע. השמים נעצרו, האדמה חרבה, והאילנות חדלו מלהנפיק פירות - והאנשים החלו לחפש אחר מזון. אברהם כמנהגו, פתח את ליבו ואת אוצרותיו והאכיל במשך ימים שלמים את ההמון שצבא על דלתותיו. כשהסתיים המזון באסמיו מכר אברהם כל דבר ערך שהיה ברשותו וקנה תמורתו מזון. בנוסף לקח הלוואה מכל מי שהסכים וקנה עוד מזון עוד אוכל ועוד שתייה. אלא שגם מלאי זה, מטבע הדברים התרוקן יום אחד. באותו יום יצאו כהני האליל בהצהרות פומביות כי האשם המרכזי ברעב הנורא הוא אברהם מבזה הפסילים ומסית האנשים. האספסוף הרעב לא ניסה לחשוב יותר מידי וההסבר המתאים אם כי גם הרעוע התקבל על דעתו והוא ביקש לחסל את המתיישב שבעטיו באה כל הרעה הזו. אברהם שהיה בסכנת מוות לא פנה בטרוניות אל ה' שהבטיח לו את "לך לך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול והיה ברכה" אלא קיבל את הניסיון וביחד עם רעייתו שרי ירד בשתיקה אל המדינה השכנה הגובלת בדרומה של הארץ – אל מצרים.

אשה יפת מראה את

כאשר נראו ביתני המכס שבגבול מצרים באופק, פנה אברהם לשרה ואמר לה: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". פרשנים משבחים את אברהם כי מעודו לא הילך אחר היופי והחן החיצוני ועל כן רק כעת, כאשר היה הענין רלוונטי, הבחין אברהם עד כמה יפה בת זוגו. ואכן יפה היתה שרה מאין כמוה עד שחז"ל מתבטאים עליה כי "כל הנשים בפני שרה - כקוף בפני אדם". מכל מקום, מראה של שרה הדאיג את אברהם שכן, ידע כי המצרים שטופי זימה הם וכראותם את שרה יהרגו אותו ואותה יקחו. ומפני מה לא יותירו אותו בחיים? מאחר שהיה בעלה, והמצרים על אף היותם שטופים בזימה, בעוון אשת איש עדיין אחזו ומפני כן מבכרים היו להרוג אות אברהם ולעבור על עוון רציחה חד פעמי מאשר על איסור אשת איש יומיומי. בנוסף ידע אברהם כי בסיטואציות של פיקוח נפש אין לו להישען על בטחונו בה' שכן 'הכל בידי אדם חוץ מחיי אדם' כלומר גם צדיק גמור אילו יבקש אי מי בן בליעל להורגו אין הקב"ה מונעו שכך הוא טבעו של עולם.

הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו הביאה את אברהם להגות תכנית נועזת: הוא הסתיר את אשתו בתוך ארון משא וגם תיאם אתה כי אם יתפסו תספר כי הם אח ואחות ולא בעל ואשה. בביקורת הגבולות לא שעו המוכסים להצעותיו של אברהם כי ישלם ככל אשר יחפצו ודרשו לפתוח את מכסה התיבה. המראה של שרי שהבהיק בכל מצרים המם את מוכסים והן מיהרו להביאה אל האיש המתאים – אל האזרח מספר 1 אל המלך. המפגש של המלך עם האשה היפה לא הותיר גם אותו שווה נפש והוא דרש מהאומנים הבכירים בממלכתו לצייר את דמותה של שרי בחדר משכבו ליד מיטתו ולחטב את בבואתה בתבנית עץ. אז החל המלך לשדל אותה בדברים רכים כשהוא מציג בפניה שטר כתובה אותה כתב לה על סכומי זהב וכסף ומקרקעין עצומים הכוללים בתוכם את חבל גושן שבמצרים. מלבד זאת מעניק לה פרעה גם את בתו הגר - לשפחה. לאברהם -אחיה בעיניו- היטיב גם כן והעניק סכומי זהב ומתנות לרוב.

לאחר שנלקחה לבית פרעה הבינה שרה כי המלך התאוותן אינו מתכוון להרפות מנה והיא החליטה לגלות באזניו כי אשת איש היא, אלא שגם ידיעה זו לא שיככה את דחפיו של פרעה והוא ניסה לגשת אליה שוב ושוב. בינתיים נשאו אברהם ושרי תפילה אילמת כל אחד במקומו הוא אל רבונם שיצילם מתכניותיו האכזריות של המלך. והתפילה לא שבה ריקם. פרעה עצמו, משפחתו עבדיו ואף כתליו וכליו לקו בצרעת משונה שאחד מתופעותיה הוא כאבים עצומים ואי יכולת לקיים יחסי אישות. בנוסף הפועי מלאך בחדר משכבו של המלך ועל פי פקודתה של שרה הכה את פרעה במכות קשות וכואבות.

עם בוקר קרא המלך לאברהם וללא הקדמות אמר: "מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא? ועתה הנה אשתך קח ולך".כיצד גילה פרעה את האמת? פרשנים כורכים זאת באינטרפרטציה שעשה פרעה בין הופעתה של שרה בביתו ומכת הצרעת המשונה שפגעה בו [ראה גם פרשנות אנתרופולוגית]. פרעה מאיץ באברהם לרדת ממצרים והוא אף שולח עמו אנשים שישמרוהו על הגבול. הסיבה: החשש של פרעה שמא אחד מהמון העם המצרים שהיה כזכור שטוף זימה, ישא עיניו אל שרה, והעונש השמימי יוטל עליו- המלך, כאיש האחראי.

אברהם לא ממתין שפרעה יתחרט והוא עוזב את הארץ הטמאה. במסעו חזרה אל הארץ הוא לן באותם אכסניות בהם הלך בדרכו למצרים וממתנותיו הרבות של פרעה פרע את כל חובותיו אותם צבר בימי הרעב בהם האכיל כזכור את משפתו ואת המון העם. אברהם מסיים את מסעו חזרה בבית אל שם הקים כזכור לראשונה מזבח, והוא קורא שם בשם ה'.