מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ. יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא. מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי ה רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא
כשהחליט נמרוד לפני 3700 שנה בערך לגייס את האנושות כולה למבצע הבלתי נתפס, לבנין המגדל הפנומנלי שראשו יהיה בשמים, לא היתה כוונתו רק להתרברב בכשרונו וביכולתו ההנדסית; כוונתו היתה עמוקה ומרחיקת לכת הרבה מעבר לכך. כשכולם יחד יעסקו בבנין המגדל, ילמדו ויבינו שטובת העולם דורשת שהפרט יצניע ויעלים את רצונותיו, את שאיפותיו ואת מחשבותיו וישעבד את עצמו כל כולו לטובת הכלל, לטובת המדינה. זכויות הפרט ייעלמו מן האופק, והשלטון רשאי לעשות בו כרצונו .
ואכן, הקב"ה הפר את עצתו של נמרוד, הפיץ את האנושות וחילק אותה לשבעים אומות. הפרט חזר והתעורר, ולמד לשמור על זכויותיו; אולם, יחד עם זה התעוררה גם מדת האנוכיות, ומעתה נולד איום חדש שאיים על החברה האנושית. חרב איש ברעהו, כל אחד שאף ודרש למלאות את משאלותיו, ללא התחשבות בזכויותיו הלגיטימיות של זולתו. עדיין לא למד העולם את המושג של "צדק "את ההכרה שמה שמגיע לי מגיע גם לזולתי .
הקב"ה בחר באברהם אבינו, כדי להשריש בעולם את הצדק ואת המשפט. מול מדת האנוכיות – שגם היא נחוצה במדת מה לשם קיום האנושות – הציב אברהם את מדת החסד, את הדאגה הבלתי מוגבלת לזולת, כערך ראשון במעלה בתפקיד הפרט והכלל. הציווי הראשון שבו נצטווה אברהם מפי הקב"ה היה: "והיה ברכה". אתה תהיה מקור הברכה, אתה תשפיע את הברכה, את השפע לכל העולם. ועם שינוי המבט, כשזוית הראייה אינה מופנית לקידום ה "אני" אלא לקידום הזולת, ניתן להשליט בעולם את הצדק, את האיזון האמיתי בין דרישה לויתור .
אולם, לא בכח החרב והקשת ניתן להחדיר את בשורת החסד והצדק לאנושות. יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ. בניגוד לחרב, אין לעפר עוצמה, אין לו כל אמצעי כפייה, ובכל זאת הוא חודר לכל מקום, לאט אבל בטוח. הקשת יורה למרחקים, אבל כוחו מוגבל;
לעומתו, הקש הנדף ברוח, יחד עם קלותו וחולשתו, מגיע בסופו של דבר לכל מקום. זו היא דרכו של אברהם אבינו; יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹֹ, הוא הולך ממקום למקום, קורא בשם ה', ומחדיר את בשורת האמונה בעולם, ועמה את בשורת הצדק והמשפט .
זה היה תפקידו של אברהם אבינו, ושל זרעו אחריו, ועדיין לא נשלמה המלאכה, אך היא מתקדמת, לאט אבל בטוח, כמו שנאמר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.
עפ"י פירוש לספר ישעיה, של הרב יהודה בן הרש"ר הירש