לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

השטחיות - נחלתו של עשו | עלון בית דוד

ויאמר עשו אל יעקב, הלעיטני נא מן האדם האדם הזה, כי עיף אנכי, על כן קרא שמו אדום: (כה, ל) 
 
כמדומה, שאנחנו לא היינו מייחסים כל חשיבות לפליטת פה כעין זו. מה קרה בסך הכל? עשו הגיע לביתו עייף, וכדרך אנשים עייפים לא טרח לזהות ביתר דיוק את המאכל שראה לפניו, וקרא לו "אדום אדום". גם אצל יהודים טובים קורה הדבר, ואילו אצל עשו, אבי אבות כח הרע בעולם, שבודאי לא הקפיד על לשון נקיה, מדקדקים ומחשיבים את האימרה הזאת, עד שלא מצאו לו שם מתאים יותר אלא "אדום"?
 
לאברהם אבינו נולדו שני בנים, יצחק וישמעאל; גם ליצחק נולדו שני בנים - יעקב ועשו. שני הזוגות התאפיינו בשוני שלהם, בן צדיק ובן רשע; ובכל זאת ניתן להבחין בהבדלים רבים ביניהם. יצחק וישמעאל לא נולדו מאם אחת, הם לא גדלו יחד. עשו ויעקב היו תאומים, יחד היו בבטן אמם, יחד נולדו ויחד גד . לו השוני ביניהם גם הוא היה נתון מבטן ומלידה: זה איש שעיר, וזה חלק; זה איש שדה וזה יושב אהלים.
 
לשם מה נתן הקב"ה לאברהם וליצחק שני בנים, שאחד מהם אינו הולך בדרכי אביו? מדוע היה צורך לצער אותם, מדוע זכה רק יעקב אבינו שתהא "מיטתו שלמה"?
 
כשהשי"ת ביקש להעמיד אומה של עובדי ה', רצה שאומה זו תהיה קדושה וטהורה בתכלית, ללא תערובת של פסולת, ולכן היה צורך לקיים תהליך של ניפוי והפרדה. בייצור התבואה מכירים אנו שני סוגים של פסולת, ושני שלבים של ניפוי. האחד הוא הפרדת הגרעינים מן המוץ, והשני הוא ניפוי הקמח לשם הוצאת הסובין. המוץ הוא קליפה חיצונית שאינה דבוקה לגרעין, והסובין הם הקליפה הדבוקה לגרעיני החיטה.
בדומה לזה, היו כאן שני שלבים של הפרדת הרע מהטוב. תחילה היו יצחק וישמעאל; ישמעאל היה דומה למוץ שאינו דבוק לחיטה, והקשר בינו ליצחק היה רופף. אחריהם באו יעקב ועשו, שהם משולים לגרעין הדבוק לקליפה, המהווים יחידה אחת, ואי אפשר להפרידם אלא על ידי טחינה וניפוי.
 
נתעמק יותר ונאמר, שיצחק וישמעאל הם כח הרע וכח הטוב, שאין להם מכנה משותף; יעקב ועשו, לעומת זה, הם בבחינת "חומר "ו" צורה". 
 
כל מה שקיים בעולם הזה, מורכב מחומר וצורה. החומר הוא הכח הגשמי, חומר הגלם; הצורה היא כח מופשט, רוחני, שלא ניתן למשש אותו, והיא נותנת לחומר את ייחודו. עשו הוא סמל החומריות; הרע שבו אינו ענין חיצוני, מקרי, אלא כל מהותו "גשמיות". יעקב מייצג את הכח הרוחני, כל כולו "יושב אהלים".
 
עתה מובן מדוע נולדו יעקב ועשו כתאומים.
 
החומר והצורה, הלא תאומים הם; אין קיום לחומר ללא צורה, ואי אפשר לצורה בלי חומר - ובכל זאת, רחוקים הם זה מזה כל כך. הניגוד בין יעקב לעשו לא היה ענין של רע וטוב, הוא היה ענין מהותי יותר, הוא נגזר מעצם המהות של חומר וצורה, המנוגדים זה לזה בתכלית הניגוד, ובכל זאת קשורים הם זה בזה ללא אפשרות להפרד; ולכן, כבר בבטן אמם כשעדיין לא שייכת בחירה בין טוב ורע, כבר התרוצצו הבנים. עשו נולד כשכולו כאדרת שער, הוא היה מוצר מוגמר, משום שגוף גשמי לא ניתן לשינוי. הבהמה באה לעולם כגוף מוגמר ושלם, היא לא זקוקה לחינוך ולעלייה רוחנית. יעקב נולד "איש חלק", גופו גדל יחד עם רוחו, מהותו היא השתלמות תמידית ובלתי פוסקת.
 
"ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר". כשם שהצורה משלימה את החומר, וכשם שהרוחניות היא תכליתה של הגשמיות, כך יעקב ועשו משלימים זה את זה. ומשום כך, כל התגברות של צד אחד חייבת לבוא על חשבון הצד השני.
 
כשיד הרוחניות על העליונה, הופכת הגשמיות לדבר טפל [ותפל] ובלתי חשוב; "יפה שעה אחת בחיי העולם הבא מכל חיי העולם הזה". ואילו כשהגשמיות גוברת, היא דוחקת את הרוחניות לקרן זוית. "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל, הארץ תישן".
 
"על כן קרא שמו אדום". במלה "אדום" ניתן למצות את הזהות ואת המהות של עשו יותר מבכל שם אחר. 
 
כשעשו בא מן שדה, כולו שקוע בתהומי הגשם, כולו "חומר", הוא ראה לפניו אוכל, תבשיל, איזה "חומר" אדום, אך הוא לא היה מסוגל לזהות את הצורה. חיטה, שעורים, עדשים, כל זה ענין של צורה; עשו לא התעניין בכך, הוא היה כולו שיטחיות, הוא ראה כאן רק "חומר", את האדום האדום הזה. זה היה פרט קטן, פליטת פה, אבל אין לך דבר אופייני יותר למהותו של עשו מפליטת פה כזאת. במקום שמתחילה ההתעמקות, במקום שדוחים את המבט השטחי - שם מתחיל תחום השפעתו של יעקב !
 
(ע"פ התורה והמצוה להמלבי"ם)
 
 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן