החומר והצורה, הלא תאומים הם; אין קיום לחומר ללא צורה, ואי אפשר לצורה בלי חומר - ובכל זאת, רחוקים הם זה מזה כל כך. הניגוד בין יעקב לעשו לא היה ענין של רע וטוב, הוא היה ענין מהותי יותר, הוא נגזר מעצם המהות של חומר וצורה, המנוגדים זה לזה בתכלית הניגוד, ובכל זאת קשורים הם זה בזה ללא אפשרות להפרד; ולכן, כבר בבטן אמם כשעדיין לא שייכת בחירה בין טוב ורע, כבר התרוצצו הבנים. עשו נולד כשכולו כאדרת שער, הוא היה מוצר מוגמר, משום שגוף גשמי לא ניתן לשינוי. הבהמה באה לעולם כגוף מוגמר ושלם, היא לא זקוקה לחינוך ולעלייה רוחנית. יעקב נולד "איש חלק", גופו גדל יחד עם רוחו, מהותו היא השתלמות תמידית ובלתי פוסקת.

 

"ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר". כשם שהצורה משלימה את החומר, וכשם שהרוחניות היא תכליתה של הגשמיות, כך יעקב ועשו משלימים זה את זה. ומשום כך, כל התגברות של צד אחד חייבת לבוא על חשבון הצד השני.

 

כשיד הרוחניות על העליונה, הופכת הגשמיות לדבר טפל [ותפל] ובלתי חשוב; "יפה שעה אחת בחיי העולם הבא מכל חיי העולם הזה". ואילו כשהגשמיות גוברת, היא דוחקת את הרוחניות לקרן זוית. "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל, הארץ תישן".

 

"על כן קרא שמו אדום". במלה "אדום" ניתן למצות את הזהות ואת המהות של עשו יותר מבכל שם אחר. 

 

כשעשו בא מן שדה, כולו שקוע בתהומי הגשם, כולו "חומר", הוא ראה לפניו אוכל, תבשיל, איזה "חומר" אדום, אך הוא לא היה מסוגל לזהות את הצורה. חיטה, שעורים, עדשים, כל זה ענין של צורה; עשו לא התעניין בכך, הוא היה כולו שיטחיות, הוא ראה כאן רק "חומר", את האדום האדום הזה. זה היה פרט קטן, פליטת פה, אבל אין לך דבר אופייני יותר למהותו של עשו מפליטת פה כזאת. במקום שמתחילה ההתעמקות, במקום שדוחים את המבט השטחי - שם מתחיל תחום השפעתו של יעקב !

 

(ע"פ התורה והמצוה להמלבי"ם)