מלחמות ברחם | אליעזר היון

תאומים לא תואמים:

מלחמות ברחם

 בין שני העוברים השוכנים ברחמה של רבקה התחולל קרב איתנים לחיים ולמוות: יעקב מול עשיו * הראשון מבקש לחסות בבית המדרש ולנחול את העולם הבא האחרון מנסה להיצמד לבתי עבודה זרה ולשבוע מן העולם הזה * במערכה שממשיכה עד לשלב היציאה מן הרחם זוכה עשיו והוא יוצא ראשון ומוכרז כבכור – סטטוס אותו הוא מאבד לטובת אחיו כעבור 15 שנים 

עשרים שנה לאחר נישואיהם מקבלים יצחק ורעייתו את הבשורה המשמחת כי רבקה נכנסה להיריון. גילה של רבקה עמד אז על 23 שנים שכן בגיל שלש שנים נישאה ובשל גילה הצעיר המתין לה יצחק עשר שנים עד שתהא ראויה להיכנס לעיבור, ומאז חלפו עוד עשר שנים בהם לא נקלטה רבקה. עם תום העשור מבין יצחק כי גם הוא וגם אשתו סובלים מבעיות פוריות והם פונים, כל אחד לפינתו הוא,ושופכים את תחינתם לפני ה'. למרות הצלחתה של רבקה להישאר ברמתה הרוחנית הגבוהה גם בבית הוריה הרעים נעתר ה' דווקא לתפילתו של יצחק בשל העובדה כי אינה דומה תפילתו של צדיק בן צדיק [יצחק בן אברהם], לתפילתו של צדיק בן רשע [רבקה בת בתואל], ורבקה נקלטת סוף סוף. 
 
תופעת העקרות ועיכוב הפוריות מאפיין את שלש האימהות, שרה, רבקה, ורחל. פרשנים טוענים שהסיבה לכך נעוצה בהתאוותו של הקב"ה לתפילתן של צדיקים, כלומר ה' חפץ ומייחל להפצרותיהם של אהוביו. קולות קונקרטיים יותר מצביעים על העובדה כי רבקה קיבלה ברכה ממשפחתה קודם הצטרפותה לאליעזר בנוסח "אחותינו את היי לאלפי רבבה", הברכה הזו שהגיעה מפיהם של אנשים רשעים כמו לבן עלולה היתה לגרום לכך כי הריונה המהיר של רבקה מיוחס היה להשפעת ברכה זו, עיכוב הריונה של רבקה ותפילותיהם שלה ושל בעלה, לא הותירו ספק ביחס לייחוס מקור הישועה האמיתי. ולבסוף, מענינת במיוחד פרשנות גנטית מקורית הסבורה כי בשל מוצאה הביולוגי של רבקה ממשפחה של אנשים שליליים, היו צאצאיה אמורים לצאת עם אותו מטען גנטי הרסני, עם אותו ד.נ.א קרימינלי שנשאה משפחת אמם הביולוגית כשהבולט בהם הוא כמובן לבן הארמי. רק ההתעברות הניסית שהופיעה בעקבות התפילות של השנים סיפקה מטען גנטי לגמרי חדש שלא שייך כלל לסולם הד.נ.א המשפחתי של רבקה. 

 

פרשנות פסיכולוגית חינוכית
חכמים לא נמנעו מעולם מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים. זוהי גדלותם, וזוהי עצמתה של תורה. היא אינה 'מפחדת' לחשוף ולקבוע כי גם האיש הגדול טעה או שגה. גם בפרשת חינוך יעקב ועשיו, הערה אחת של חז"ל מרמזת לנו כי הקוטביות המפורסמת בין נכדיו של אברהם מקורה בחינוך לקוי המיוחס להוריהם.
 
כאשר היו התאומים ילדים רכים, זאטוטים, לא שמו לב אל נטיותיהם, אל תכונותיהם או אל האורינטציות השונות בהם ניחנו. חינוך אחיד ניתן לשניהם וההתייחסות אליהם היתה זהה. בהתנהגות זו שכחו ההורים כלל יסוד בחינוך המבוטא בפסוק ממשלי: "חנוך לנער על פי דרכו", כלומר יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת והמיועדת לו בעתיד, יש לנתב אותו באפיק ההולם את התכונות והנטיות ה'רדומות' בעמקי נפשו וכך לנתב אותו אל המטרה האנושית והיהודית האידיאלית.
 
את התפיסה הזו יישם יעקב על מיטת חוליו כשנקבצו אליו בניו כדי לזכות בברכתו. יעקב לא ראה מולו גוש אחיד, קונפורמיסטי, ההולך בדרך אחת. הוא הביט עמוק והבחין בפסיפס מרהיב של עם בהתהוותו: שבט של סוחרים, שבט של אכרים, שבט לוחמים, וכמובן גם שבט של תלמידי חכמים וכן הלאה. העם כולו עמד שם מולו על רבגוניותו ועל כל דרכי התפתחותו. ומכאן הברכה האולטמטיבית: "איש כברכתו ברך אותם" ובתרגום חופשי: איש איש בורך כסגולותיו וכתכונותיו הייחודיות. האקלקטיות התרבותית, ומגוון הדעות הם יסודה של אומה בריאה שלא מתנהגת כגוש גלובלי אחד וכמו שהארכנו לבאר בפרשנותינו על קלקולה של סדום ההומוגנית עד אכזריות.
 
אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפשו של עשיו, אילו היו מזהים בזמן את תכונותיו המסויימות הרי שיכלה להיווצר על ידם סובלימציה [=עידון, מונח הלקוח מתורתו של פרויד המתאר כיצד כוחות משחיתים עשויים להיות מנותבים לאפיקים חיוביים] מועילה וחיובית. את תכונת ה'גיבור' שבו ניתן היה לכוון אל 'גיבור לפני ה'' ולא 'גיבור ציד', את 'חרבו' אפשר היה לחבר אל רוחו של יעקב ולהפוך אותה למועילה בדרכה.
אך כל זה לא קרה. השנים הראשונות חלפו ביעף ואז פתאם "ויגדלו הנערים", הנערים בגרו והדיכוטומיה ביניהם פרצה במלא עוזה, הכל נוכחו לפתע כי עשיו הוא איש ציד עם כל המשתמע מכך ויעקב הוא איש תם יושב אהלים. 
כעת כבר מאוחר היה לשנות.

 

מהלך ההריון
תשעת חודשי ההריון הסטנדרטיים לכל אשה, עברו על רבקה בסבל רב. היא חשה שבקרבה מתחוללת מלחמה, קרב מר בין כוחות הטוב והרע, מה שאכן היה. כאשר היתה עוברת על פתחו של בית המדרש היה העובר שברחמה משתולל ומבקש לצאת, אלא שזמן קצר לאחר מכן, כשהיתה חולפת על שערו של מבנה ששימש לעבודה זרה היה העובר גם כן משתולל וגם כן מנסה כביכול לצאת. הדואליות הבלתי ברורה הזו הבהילה את רבקה שניסתה לחקור אצל שכנותיה האם תהליך ההריון אכן כה מצער. כשנענתה בשלילה החליטה לפנות לבית מדרשם של שם ועבר, גדולי הדור באותה תקופה, ולשאול בעצתם. 
מאחר שלא רצתה לצער את בעלה לא גילתה לו על ייסוריה ועל החלטתה ובתירוץ כלשהוא יצאה מן הבית לכיוון הישיבה. שם בישיבה קיבלה רבקה תשובה ברורה לספקותיה: "ויאמר לה ה', שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר", כלומר בבטנך מתפתחים תאומים, האחד יפנה לדרך רשע ופשע, והשני לדרך טובה וישרה. עוד גילה לה שם בשם האלוקים, כי שני האחים לעולם לא יימצאו במעמד זהה או סטטי, שכן כאשר יגדל האחד ידעך השני, וכאשר ישוב השני ויצלח יימוט הראשון. 
 
למרות תחושותיה האמביוולנטיות נרגעת רבקה ומשלימה את הריונה בשלווה. פרשנות מוסרית מסבירה כי כאשר חשבה רבקה כי בן אחד מבקש לצאת גם לבתי מדרש וגם לבתי עבודה זרה נבהלה ונחרדה מחוסר היכולת הנפשית והמוסרית של העובר להחליט מהי דרכו. כעת ידעה, מדובר בשני גופים נפרדים בעלי השקפות עצמאיות שונות ונרגעה קימעא.   
 
הלידה
כאשר כרעה רבקה ללדת התעורר שוב המאבק בין שני העוברים. כל אחד מהם רצה לצאת ראשון ולזכות במעמד הבכורה. על פי כללי הגניקולוגיה והפריון שייכת היתה הבכורה ליעקב, שכן נולד הוא מטיפה ראשונה [ולכן היה בחלק האחורי יותר של הרחם], אלא שעשיו איים על אחיו כי אם לא יניח לו להוציא ראשון את ראשו – יהרוג את אמו ויקרע את רחמה. יעקב שהבין כי לפניו רוצח בפוטנציה ויתר ונתן לתאומו את הבכורה. מיד אחרי יציאת עשיו יצא יעקב כשהוא אוחז בעקבו של קודמו. על שום פעולה זו נקרא שמו יעקב. עשיו נקרא בשמו, מאחר שיצא כשהוא כולו עוטה שער, שיניים וזקן. המיילדת והנוכחים הביטו בהתפעלות בבריה המשונה מעט הזו וקראו בהתלהבות 'הלא הוא כבר עשוי'. אגב, הקרבתו של יעקב לא הועילה לרבקה לגמרי, שכן עשיו בדרכו החוצה, דאג לחבל ברחמה של אמו ומאז לא יכלה יותר ללדת.
 
שנים ראשונות
למרות השינוי הויזואלי בין שני הפעוטות לא ניכרים היו הבדלים מהותיים ביניהם. כדרך ילדים למדו השתובבו ושיחקו זה עם זה. ברם, כאשר הגיעו לגיל בגרות [13] התעוררה לפתע הדיפרנציאליות ביניהם ופרצה במלא עוזה: יעקב היה איש תם יושב אהלים, ובמלים שלנו, אדם שאינו מוכן 'להסתדר' עם לשון חלקלקה ועיגול פינות, ועשיו היה לצייד חיות כשבכישורי הציידות בהם ניחן הוא עושה גם שימוש וורבלי ומרמה את הבריות. תכונה זו, סייעה לעשיו להיאהב על ידי אביו לאחר שהיה מופיע לפניו ובעזרת לשונו החלקה מצטייר כמדקדק במצוות כשהוא מנסה לברר אצל אביו פרטי הלכות שאין בהם אלא הנהגה של חומרא כגון 'כיצד מעשרים את המלח ואת התבן' וכן הלאה. בנוסף היה דואג עשיו תמיד להגיש לאביו מאכלים ערבים וארוחות גורמה אותם היה מכין מן הציד שעלה בקשתו. 
 
לעומת יצחק, אהבה רבקה את יעקב, שהיה שקוע בלימוד תורה ושוהה רוב ככל שעות היממה בישיבה הגדולה של אותה תקופה – ישיבתם של שם ועבר [ראה פרשנות פסיכו- חינוכית].
 
פטירתו של אברהם ומכירת הבכורה
בשנת 2123 נפטר אבי האומה, המאמין הראשון וראש השושלת היהודית אברהם אבינו כשהוא בן 175 שנים. האבל והצער פשטו ברחבי תבל וכולם ביכו את מותו של המנהיג הנערץ. מסע הלויה הסתיים במערת המכפלה שם נטמן אברהם לצד זוגתו שרה אמנו. כאשר חזר יצחק מן הלויה התיישב על הארץ והחל את שבעת ימי האבלות. יעקב בנו שידע כי על פי ההלכה 'אין האבל אוכל סעודה ראשונה משלו אלא משל אחרים' הכין לאביו נזיד עדשים שמחמת עגלגלותם של העדשים נחשבים הם למאכל אבלים המסמלים באבלם גם כן את עובדת החיים כי האבלות היא גלגל חוזר בעולם. בהכנת האוכל ביקש יעקב להרוויח דבר נוסף: קירבה וקשר אמיץ ליצחק כמו אחיו הגדול שהצליח בכך על ידי מסורת של הכנת מאכלים ערבים לאב המבוגר. 
 
בכל ארועי הלויה, הקבורה, והאבלות נעדר בן משפחה אחד – עשיו. באותו יום מלאו לו 15 שנים וכששמע שזקנו נפטר אמר לעצמו: "פגעה מידת הדין גם בזקן הזה?! לית דין ולית דיין". את התובנה הזו תירגם עשיו למעשה ויצא ליער לצוד ציד כשבדרך הוא מבצע שורה של מעשי פשע מחרידים: הוא אונס נערה מאורסה ורוצח את המלך נמרוד. פרשנות מעניינת מתארת טעות שרווחה אז בציבור הכללי. אנשים היו סבורים כי מחמת שמת אברהם יצא עשיו לתרבות רעה וכפי שתיארנו קודם את דבריו של עשיו עצמו, אלא שלאמיתו של דבר היה עשיו מתדרדר לפשע גם בלאו הכי מאחר שלא היה מסוגל יותר לעמוד מול הדחפים והפיתויים שגעשו בקרבו. הטיעון של 'פגעה מידת הדין גם בזקן וכו' לא היה אלא תואנה הנועדה לאפשר לעצמו לפרוץ את כל הגדרות והמחסומים הרוחניים והחברתיים שעדיין נותרו בו. לפי פרשנות זו, מותו של אברהם הוקדם בחמש שנים בידי האלוהים כדי שלא יצטרך לראות ביום דרדורו של נכדו לעולם של רצח, עבודה זרה, זימה ופשע. 
 
מכל מקום, עשיו חוזר ממסע התענוגות שלו כשהוא עייף ורעב. מיד עם היכנסו לבית היכה בו ריח הנזיד שבישל אחיו התאום. מיצי הקיבה שלו פעפעו והוא פונה ליעקב ואומר לו: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה". כאשר מנסה יעקב להזכיר לו כי היום מת סבם וסעודה זו נועדה ליצחק אביהם מגיב עשו בזלזול וחוזר על התובנה לה הגיע היום: "אם גם בסבינו אברהם שהיה צדיק, פגעה מידת הדין, הרי שאין דיו ואין דיין". יעקב מבין שלפניו עומד אולי אחיו היחיד אך גם איש רע וכופר, והוא מתמלא צער על העובדה כי רשע זה שהוא הבכור יהיה זה שיעבוד בבית המקדש ויקריב קרבנות כאחת מפונקציות הבכור שלו. הוא פונה לעשיו ואומר לו: "מכרה כיום את בכורתך לי" – ובתמורה אתן לך את נזיד העדשים. עשיו מגיב בבוטות ואומר: "הנה אנכי הולך למות ולמה לי זה בכורה"? יעקב מבקש ממנו להישבע לו, עשיו מסכים, והעיסקה נחתמה. יעקב זכה בבכורה ועשיו קיבל את סיר הנזיד כשיעקב מצרף אליו גם לחם ויין אדום.
 
לאחר האוכל חזר עשיו לסביבתו הטבעית – ליער, כשבליבו הוא בז לבכורה אותה מכר זה עתה לאחיו.
פרשנות פרשנות פסיכו חינוכית על אהבת ההורים לבניהם
במרכזה של פרשיית יעקב ועשיו אנו נתקלים בנתון מעניין: יצחק אוהב את עשיו. רבקה אוהבת את יעקב. על אף שתופעה של חיבוב בן מסויים על ידי הורהו איננו מאורע נדיר מכל מקום כאן נותנת התורה דגש חד וברור: יצחק אוהב את עשיו ורבקה אוהבת את יעקב. אהבה דיכוטומית. חלוקה ואבסולוטית.
 
מדוע באמת אהב יצחק את עשיו מיעקב? המקרא מנמק: כי ציד בפיו. המקרא לא מנמק מדוע תכונה זו לא היתה אהובה אצל רבקה, או מדוע לא אהב יצחק את יעקב בנו הצעיר גם אם הוא אינו מצליח להשיג ציד?
דקארט אמר פעם כי 'חטאי האב הם הערכים של הבן' או במלים אחרות, את מה שלא הצליח האב להגשים בימי חייו רוצה הוא לראות בבנו. את המאוויים והשאיפות עליהם יכל האב רק לחלום מבקש היה לראות משתקף אצל יוצאי חלציו.
 
רבקה גדלה בבית בו התכונה הדומיננטית היתה רמאות, שלטון, ותככים. את הקונוונציה הזו, שהיתה לחם חוקה בימי ילדותה רצתה לשכוח, לשנות, לראות הפוך אצל בנה. אצל בנה יעקב, התם, הצדיק ויושב האוהלים הרחוק מכל תככי והמולת העולם הזה היא מצאה את מה שאליו שאפה.
 
יצחק, דמות שקטה, ברה והגונה או כפי שהוא מכונה 'עולה תמימה' היו השקט והשלווה מרכז עולמו. הא מעולם לא יצא לחו"ל והיה רחוק מהמולת העולם בביתו השקט ב'בא לחי רואי'. בבנו עשיו, בעל ה'ציד בפה', המילולי והמטאפורי, ראה את היפוכו המוחלט, את מה שהוא לא הצליח ולא יכל לעולם להגשים: חכמת חיים, ציבוריות, הנהגה, תעוזה ודאגה לצרכים, המלווה ביכולת תקשור בין אישית גבוהה. על כן ויאהב יצחק את עשיו 'כי ציד בפיו', ורבקה אוהבת את יעקב.  
 

תגובות   

0 #1 .אורן 2014-04-18 04:01
מאמר מעולה.
תודה רבה!

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן