אלול תשרי

פרטים

 ה' שמעה בקולי תהינה אזנך קשובות לקול תחנוני

 
נשא המגיד מלובלין את משלו: מעשה באדם שנסע לחפש את מזלו במדינת הים ואכן הצליח ה' דרכו והא התעשר עושר רב. כאשר חזר לביתו ערכו לו קרוביו מסיבה וקבלת פנים מפוארת. כטוב ליבו אמר העשיר: ה' חנני בעושר רב ואני מבקש לחלוק אותו עמכם. יביע כל אחד את בקשתו ואשתדל למלאה. הקרובים שמחו ואמרו כי הם יתייעצו עם עצמם ועם נשותיהם וישיבו אותו דבר. ואכן לאחר כמה ימים שבו וכל אחד בקשתו בפיו: זה ביקש לעבור לדירה גדולה יותר, זה ביקש לפתוח עסק, וזה לשלם את חובותיו.
 
ביניהם התהלך עני מרוד דל ואביון. בביתו המט ליפול אין לחם לאכול, אין בגד ללבוש, אשתו חולה, וחובותיו עצומים. על מה יבקש? מה הוא הדבר הנחוץ לו ובעצם מה לא נחוץ לו?
 
מה עשה הלך אל ביתו של העשיר עמד מתחת חלונו ונשא קולו בבכי.
 
נזעק העשיר ושאל: "מה קרה? מדוע אתה כה בוכה? למה אתה זקוק?
 
ענה העני: "מה אומר ומה אדבר. הריני בוכה ואתה תפרש את הבכי כרצונך. כל פירוש שתיתן יהיה נכון. תפרשו לדמי רופאים ותרופות – אני זקוק להם. תפרשו ללחם לאכול – אני זקוק לו, תפרשו לבגד ללבוש – אני זקוק לו. תפרשו לבית לגור בו- אכן אין לי בית, תפרשו לתשלום חובותי – יש לי חובות גדולים וכו', מה אפרש ומה אבחר? הריני בוכה ואתה תבחר..
 
זהו פירוש הפסוק "ה' שמעה בקולי תהינה אזנך קשובות לקול תחנוני". אנו בוכים ומשמיעים קול שוועה בלי מילים, ומה שתפרש אתה, רבונו של עולם – יתפרש כנכון.
 
[שערי ארמון]
 

פרטים

כל אחד רוצה להיות ראש, השאלה ראש למה. אנחנו מבקשים להיות ראש לראשים לא ראש לזנבות

פרטים

 גביר העיירה חיפש לבתו היחידה חתן ראוי. ואמנם לאחר חקירות ובירורים נמצא כי בנו של עני העיירה מתאים והולם את בתו המצויינת. העשיר הבטיח כי בשמחה יטול על עצמו את כל הוצאות החתונה, הנדוניה, הדיור, והריהוט, אך עם זאת תנאי אחד בפיו: השתתפות זעירה מחוייב גם המחותן העני לתת.

 
המחותן העני הסכים מיד. מי פתי ולא יסכים לשדך את בנו עם בתו המעולה של עשיר העיירה תמורת סכום זעיר.
 
אלא שככל שנקפו הימים התברר כי גם סכום זעיר זה אינו בידו, הוא התחיל לחזר על הפתחים, ועל דלתותיהם של נדיבי עם. הזמן עובר, פרוטה לפרוטה מצטרפת, ועם זאת הסכום הכולל עדיין רחוק מהסכום המלא אותו הבטיח.
 
נעצב העני על לבו ונעכרה עליו רוחו, מה יעשה? מועד החתונה קרב, והבטחתו שבה ריקם!
עד שעלה בליבו רעיון...
 
בא המחותן העני אל מחותנו העשיר. המחותן העשיר רואה את אבי חתנו בשער ביתו והוא קורא בשמחה: "כנראה מחותני, עלה בידך למלא את הבטחתך, נוכל איפא לגשת לחופה"...
אלא שהעני משיב בעצב: "לא, לצערי עדיין לא השגתי את הסכום, אך שמע נא מחותני, אני פונה אליך לעזרה, לא כמחותן, אלא כבעל צדקה, כגביר, ובעל חסד. 
אנא ממך.
 
אמנם בתור מחותן עלי להביא אליך את הסכום עליו התחייבתי, ובו תלויה החופה, אלא שכעת אני ניגש אליך לא כצד מחוייב אלא כעני המבקש צדקה מבעל חסד.
 
וכך בדיוק מתנהג עמנו הבורא.
 
חטאנו, הכרנו בחטא, ובאנו לעשות תשובה.
 
ומה מבקש מאתנו הבורא?
 
רק תשובה. אלא שיש כאלו הרוצים לשוב בתשובה שלמה, מכל ליבם, רק שאין הם מצליחים להשיג אותה. והזמן אוזל, ושעת ה'שין' מתקרבת.
 
אז הקב"ה בעצמו ברוב טובו משתתף עמנו בתשובה עצמה ומסייע לנו בה. התשובה אמנם מיועדת אליו, והחוטא מחוייב לו, אך הוא בחסדו מתקרב, עוזר, מסייע ומשיב את האדם אליו, עד כסא הכבוד.
 
ועל כך אמר רבנו יונה ב'שערי תשובה':
"ויעזור לשבים כאשר אין יד טבעם משגת". 
 
מעובד על פי ברכת מרדכי, דברים, פרשת ניצבים
 

פרטים

כוחו של החלום שאין בו כל מחויבות, משהו שהוא מגיע כאשר אתה נמצא בדמדומי שינה, או ברפיון מחשבה. יכול אתה לחלום ולא לתת דין וחשבון על החלום, אתה יכול להיות עשיר ותקיף, רם ומתנשא, עושה פלאים, כל יכול ומשוטט בכל.

פרטים

 חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשי אבותי [ילקוט שמעוני ואתחנן].

 
על אף משמעותו הברורה והפשוטה של מאמר חז"ל זה, צריכים אנו עדיין להבין: מדוע חייב אדם 'לומר', מדוע לא בפשיטות 'חייב אדם להגיע למעשי אבותיו'. השאיפה, וההנעה לנגוע במעשים של אבותינו היא דבר חיובי כמובן, אך האם היא אינה אלא אמצעי לכאורה, מדוע לא מודגשת המטרה עצמה?
 
"חייב אדם לומר"
לומר למי?
לעצמו כמובן.
אך מדוע ה"לומר"? הלא אם הוא הוא אומר, מסתבר שהוא כבר מודע לדבר, מפני מה הוא צריך אם כן 'לומר' זאת?
 
מסתבר, כי משמעות ה'לומר' כאן במאמר חז"ל, אינו כדי לגלות, או לחשוף איזושהיא תכונה. ה'אמירה' לעצמך באה לתבוע, להמריץ, והיא עצמה המטרה והדרך להגיע אל מעשי האבות. שכן רק אם ייסר האדם את נפשו, ילמד מוסר, יתבע, ימריץ, ישפיע, ויעודד את עצמו, יוכל הוא להתגבר על כל המפריעים הומסומים המונעים ממנו להגיע אל הדרך הנכונה. 
 
בלי ה'לומר', כלומר בלי הדרבון העצמי, השאיפה, ולימוד המוסר, לעולם לא יוכל אדם להגיע אכן למעשי אבותיו. האמירה איפא היא אולי אמצעי, אך היא גם מטרה וחלק אורגני ובלתי נפרד מהדרך העולה בית אל.
 
ועל כך כבר אמר החכם מכל אדם במשלי: "החזק במוסר אל תרף, נצרה כי הא חייך".
 
[על פי ברכת מרדכי, ירח האיתנים, עמוד שמ]
 

פרטים

השטן, הרוע, הזדון והרשעות יכלו וימוגרו מן הארץ. כך אנו מתפללים בתפילות שמונה עשרה של הימים הנוראים- ראש השנה ויום הכיפורים. ועדיין, מדוע כ'עשן'? למה לא בפשטות "וכל הרשעה כולה, תכלה מן הארץ?

פרטים
כיצד ביום שבו נאמר "כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון" (גמרא שם) איננו עושים תשובה? האם לא היה כדאי ביום כזה לנסות לתקן משהו? 

פרטים

בימים הנוראים אנו מתפללים: "שמך נאה לך, ואתה נאה לשמך, ושמנו קראת בשמך".
אם תפגע באדם מן השורה נושא על ראשו את כתרו של המלך, כולו זהב, מבהיק בבוהק אבנים טובות ומרגליות, מה תהיה תגובתך?

פרטים

איך לזכות לעבור את הדין בשלום, או: איך לחזור בתשובה בשעה.

 
תמיד לפני ראש השנה אני נכנסת ללחץ.
 
לפעמים קורה לי שבוע קודם, לפעמים זה קורה לי יום קודם, לפעמים זה קורה לי כשאני פותחת את המחזור בבוקרו של ראש השנה, 
מה עושים???!
איזה לחץ!
יום הדין פה ואני לא עשיתי כלום עם עצמי!!
(חוץ מלבשל 7-8 ארוחות, להכין 10 סוגי סימנים, ולקנות בגדים...)
איזו מין שנה תהייה לי?
מה אני עושה עכשיו שכבר כל כך מאוחר??!
אני יודעת, וה' יודע, שיש לי כל כך הרבה על מה לחזור בתשובה.... חודש שלם לא יספיק לי בשביל לחזור בתשובה ולתקן את כל מה שאני צריכה ורוצה לתקן, אז מה עושים שנשאר שבוע? יום? שעה?
במה מתחילים?
 
מישהו הסביר לי השנה איזה מדרש שאף פעם לא הבנתי אותו, ואחרי שהבנתי אותו, גיליתי איך אפשר לזכות בדין בשעה אחת.
 
כתוב במדרש שבראש השנה נפתחים שלושה ספרים- המסווגים לפי הרמה הרוחנית של כל המין האנושי: ספרם של צדיקים, ספרם של בינוניים, וספרם של רשעים.
 
בראש השנה- שהוא יום דין, נשקלים כל המעשים של כל בני האדם ולאחר שקילה וחקירה מדוקדקת עושים בשמיים מעין שקלול, מאזן סופי של כל המצוות והעברות, ולפיו קובעים: 
 
בן אדם שיש לו רוב מצוות- נכתב בספרם של צדיקים כששכרו בהתאם.
רוב עבירות- ספרם של רשעים כשהעונש בהתאם.
אדם עם מצוות ועבירות בחלוקה שווה- ספרם של בינוניים שדינם נשאר פתוח עד ליום הכיפורים- שאז הוא נחתמים, אם עשו תשובה בספרם של צדיקים, ואם לא בספרם של רשעים.
 
אף פעם לא הבנתי את המדרש הזה. מה פתאום עושים בדיקה קולקטיבית של כל המצוות והעבירות ביחד, למה לא שופטים על כל מעשה בנפרד-
על מעשה טוב נותנים שכר, ועל מעשה רע- עונש?
 
למה זה משנה בשמיים איך אני נקרא "צדיק"? "רשע"?
למה לא מענישים או נותנים שכר בצורה ממוקדת על כל מעשה ומעשה בנפרד?
למה התארים הכלליים הללו?
 

להשתייך לצבאו של מלך העולם

התשובה היא שראש השנה הוא יום שעיקרו הוא כינון מלכותו של אלוקים בעולם, 
ביום זה מעבירים את כל יושבי תבל לבדוק מי נאמן למלך ומי לא. 
 
לכן ביום זה לא עושים בדיקה ספציפית ממוקדת על המעשים בלבד, אלא רוצים לראות לאיפה הכיוון הכללי שלנו נוטה; 
האם אנחנו שייכים לנאמני המלך, לאנשים שרוצים לעשות את רצונו, ואז גם אם אנחנו נראים לפעמים רחוקים, הלב שלנו מתחרט על המעשים הלא טובים ואנחנו פונים כל כולנו אליו, או שהלב שלנו רחוק מאלוקים, ולמרות שאנחנו מקיימים את המצוות, אנחנו עושים את זה בלי לחשוב עליו בכלל, אלא רק כי אנחנו חייבים, או כי אנחנו חושבים שזה כדאי מכל מיני סיבות צדדיות, ואנחנו לא עושים את מה שלא נראה לנו חשוב כל כך.
 
ניקח בתור דוגמא בן אדם שמקיים את כל ציוויי המלך שלו אבל- רק מה שהוא מבין שנחוץ וחשוב, הוא למשל נוסע במהירות סבירה בכביש כי הוא מבין שמהירות גבוהה יכולה לגרום למוות, אבל הוא מפר את ציווי המלך לדאוג לטיפוח הגינה בכל שבוע- כי זה לא נראה לו נחוץ כל כך. הוא מקיים את ציווי המלך בכך שהוא נותן מיסים לארמון המלוכה, אבל הוא מעלים כל מיני הכנסות קטנות שלו מהצד.
הבן אדם הזה עושה את רצון המלך- כמעט. 
בסופו של דבר הוא בוחר לעשות את מה שנראה לו נחוץ וחשוב, לא את הכול, במבט ראשוני אי אפשר לתת לו עונש מוות כי הוא לא עושה שום דבר שעונשו מוות, אבל למעשה הוא מורד במלך כי הוא עושה רצון עצמו ולא את רצון מלכו.
 
כך גם מתנהל הדין בשמיים- לטוב ולמוטב.
 
יכול להיות בן אדם שלא עשה שום עבירה שמגיע עליה עונש מוות, הוא שמר שבת, התפלל כל יום, אכל כשר- הכל טוב ויפה, אבל- הוא עובר על כל מיני הלכות קטנות, לא גדולות- בשיטתיות, הלכה מסוימת לא נראית לו מספיק חשובה, ולהאיר פנים לחבר זה וודאי לא חמור כל כך... 
אם נבדוק את כל המעשים שלו לא נמצא מעשה שמגיע עליו עונש מוות, אבל למעשה הוא מורד באלוקים! כי הוא מבכר לעשות רק את מה שנראה לו חשוב ועיקרי.
בן אדם כזה לכאורה, צדיק וישר, יש לו רק כמה "תיקים קטנים", אבל עם איזושהי נטייה בלב- שמראה על מרידה במלכותו הכוללת והמוחלטת של אלוקים. לכן הוא לא ראוי להיכנס לספרם של צדיקים.
 
הדוגמא הזו תקפה גם לכיוון החיובי-
יכול להיות בן אדם שעדיין- בחיצוניות שלו, במעשים שלו, רחוק מאד מלהיות מושלם- אבל אלוקים- שרק הוא יכול לבחון את הלב של הבן אדם, יודע שהוא רוצה להתקדם, שמבחינת הנתונים הסביבתיים שלו הוא עושה את כל מה שביכולתו, שהוא מתחרט על המעשים הלא טובים שלו ומשתדל עד כמה שהוא יכול לפנות- כל כולו- לאלוקים. והוא בעקביות בשיטתיות בתהליך של התקדמות גם במעשים, בן אדם כזה- למרות שמבחינה חיצונית עדיין לא ניכרת בו הנאמנות לאלוקים- זכאי להיכנס לספרם של צדיקים.
בראש השנה בודקים בשמיים את המעשים שלנו, את ההתקדמות בשטח, אבל יותר מזה, בודקים בשמיים האם אנחנו רוצים להשתייך למחנה של אלוקים, או חס וחלילה לא.
 
לכן גם כתוב שרק ה' הוא זה שכותב וחותם את דינו של האדם, כי רק הוא רואה ויודע מה מתחולל בליבו של האדם.
 

רגע של חרטה אמיתית....

בשביל לחזור בתשובה ליום הדין מספיק רגע אחד של התעוררות, רגע אחד של ישיבה שקטה עם עצמינו, עם חרטה גדולה ואמיתית על הדרך שבה הלכנו עד עכשיו, חרטה והחלטה חזקה ואמיתית להתחיל לתקן את המעשים שלנו מעכשיו.
חרטה כזו שכשבשמיים ישקלו את מאזן המצוות והעבירות שלנו תגיע החרטה הגדולה והאמיתית שלנו ותכריע את הכף-
החרטה הזו תאמר:
נכון שהייתי לא בסדר, אני יודע, אבל מעכשיו אני פונה כל כולי אליך ה', אני חוזר להיות נתין נאמן, ומקבל על עצמי לעשות את רצונך ככל שביכולתי.
 
רגע כזה שמורה על רצון אמיתי וכנה לקבל על עצמינו את מלכותו של אלוקים באמת, מספיק כדי לגזור לנו עוד שנה של חיים.
רגע כזה יכול לגרום לנו להיכתב, בספרם של צדיקים, כי אלוקים – שרק הוא רואה מה מתחולל בליבו של האדם- ורק הוא מכריע את הדין, יראה את כנות מחשבתנו, ואת רצוננו לשוב אליו באמת.
 
אחרי שהמלכנו את ה' עלינו למלך בראש השנה, וקבלנו על עצמינו את מלכותו באמת, בהתייצבות גמורה, מוחלטת, עם רצון כנה ואמיתי להשתייך אליו, מגיעים עשרת ימי תשובה שהשיא שלהם הוא ביום הכיפורים, שהם הימים המיועדים  לחזרה בתשובה ולתקון של כל מעשה ומעשה בנפרד, עד להבטחה הנפלאה של יום הכיפורים:
"כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו"- 
אלוקים מבטיח שמי שהתחרט על מעשיו, וקיבל על עצמו לחזור לעשות את רצונו, הוא יכפר- יעלים לגמרי את כל חטאיו ומעשיו הלא טובים, עד שיגיע למצב של טהרה ונקיות מוחלטת!
 
 
שנה טובה!
 

פרטים

בשונה מיום הכיפורים בו אנו לבושים בגדי לבן, מכים באגרוף על החזה, מתוודים על חטאינו ומתחננים בדמעות למחילה. הרי שבראש השנה אנו לבושים בגדי חג, סועדים את לבנו בארוחה חגיגית ומתוקה, מתהלכים בהדר ומאחלים בחיוך שנה טובה לכל מכרינו.

פרטים

בפרשת אחרי מות מתארת התורה את משימתו הגדולה של הכהן הגדול ביום הכפורים, ואת חובת היום ומתנת החיים שאנו מקבלים בו "והיתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו.. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו.."

המשנה בסוף תענית מגדירה את יום הכפורים כיום המשמח ביותר בשנה במקביל לט"ו באב "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים.."

הגמרא מבארת שני טעמים: א. מכיון שיש בו סליחה ומחילה. ב. בו ביום ניתנו הלוחות השניות לעם ישראל.

למעשה שני הטעמים משולבים זה בזה: בשנת 2448 לבריאה, בשנה בה יצאו ממצרים בניסן ולאחר חמישים יום עמדו למרגלות הר סיני, שאגו יחדיו "נעשה ונשמע", וכך זכו לעשרת הדברות, שלמחרתם עלה משה למרום לארבעים יום כדי להוריד ולמסור את לוחות הברית וללמדנו את מצוות ה'. אלא שלדאבון לב נעשה עגל הזהב ביום ירידתו מההר בי"ז תמוז, ומשה רבנו יורד מההר בלב שבור לאחר שקיבל מפי הגבורה "לך רד כי שיחת עמך סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים עשו להם עגל מסכה". משה יורד מההר ושובר את הלוחות (כצעד הגנה על העם כדי להקטין את עונשם), למחרת שורף וכותת את העגל ודן את החוטאים, ובי"ט תמוז עולה לארבעים ימי תחנונים שבסיומן מתקבלת ההוראה "פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים", בראש חודש אלול עולה שוב לארבעים יום שבהם במקביל עוסקים כל העם בתשובה והתקרבות לבורא העולם, ואכן בסיום ארבעים הימים בתאריך י' תשרי יורד משה מההר כשהלוחות השניות בידו, עם ישראל כולו מרוגש שש ושמח ומודה מעומק לבו לבורא יתברך שמו על טובו וחסדו הגדול עמנו בסליחתו ומחילתו על חטא העגל ונתינת הלוחות בפעם השנייה.

וכך מידי שנה בשנה "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו".

גם ב-ט"ו באב הטעם הראשון והמרכזי לשמחה, שכלו בו מתי מדבר. עקב חטא המרגלים ובכי העם בשל אי רצון להכנס לארץ ה"מפחידה", נגזר על 600,000 הגברים שהיו מעל גיל עשרים למות במהלך ארבעים שנות הנדודים. בכל שנה ב-ט' אב חפרו כולם קבר לעצמם וישנו בתוכו ובבוקר התעוררו רובם מלבד 15,000 שנשארו מתים בקבריהם. ב-ט' באב בשנה האחרונה נכנסו לקבריהם 15,000 האחרונים ולתדהמתם הם מצאו עצמם בבוקר חיים וקיימים, הם היו בטוחים כי טעו בתאריך וכך נכנסו לקברם גם בלילות הבאים עד שבליל ט"ו כשראו את הלבנה במילואה הבינו שהם לא טעו ובטלה הגזרה. השמחה על ביטול הגזירה ומחילת העוון הרקיעה שחקים והמשיכה לכלל הדורות הבאים עד ימינו אנו.
 

בשונה מראש השנה בה עבודתנו העצמית הינה אקטיבית, להמליך את בורא העולם למלך על לבנו ולשעבד את רצוננו העצמי שיהא מנווט לפי רצון המלך כפי שנכתב בתורתו הקדושה, הרי שביום הכפורים העבודה הינה פסיבית, עצם קיומו של היום הקדוש מכפר על כל אחד ואחד מבני ישראל.

אך ! ! !

אסור לנו לשכוח, בתורה נאמר "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא...", המילה אך באה למעט, לא בכל מצב עיצומו של היום מכפר.

יום הכפורים מכפר, אך בתנאי שאנו רוצים באמת לשוב אל ה'.

אם כך, עולה השאלה מה יחודו של היום, הרי ללא תשובה אין כפרה, וכשיש תשובה אפשר בכל יום לזכות לכפרה ?

הגמרא במסכת יומא (פ"ה:) מבארת שקיימים ארבעה רמות של חטאים שלכל אחת מהן כפרה שונה:
א. תשובה לבדה – מכפרת למי שביטל מצוות עשה (כגון שלא בירך ברכת המזון לאחר אכילת פת), או שעבר על לאו הניתק לעשה (כגון שילוח הקן "לא תקח האם על הבנים", וגם אם לקחתי יש לי אפשרות לתקן "שלח תשלח את האם").
ב. תשובה תולה [מותירה את העונש תלוי ועומד] ויום הכפורים מכפר – בכל הלאוין הרגילים שאין בהם עונש מיתה.
ג. תשובה ויום הכפורים תולין וייסורים משלימים את הכפרה – בלאוין חמורים כחייבי כרת ומיתת בית דין (כגון אכילה ביום כפור או חילול שבת במזיד).
ד. תשובה יום הכפורים וייסורים תולין ומיתה מכפרת – בעוון חילול ה'.
בנוסף, אין יום הכפורים מכפר על עברות שבין אדם לחברו עד שיירצה ויפייס את חבירו וימחל לו.

כיצד שבים בתשובה ?
אומר הרמב"ם בהלכות תשובה: ומה היא התשובה, היא שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו", וכן יתנחם על שעבר, שנאמר "כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך", ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידנו אשר בך ירוחם יתום", וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עיניינים אלו שגמר בלבו.

הרי לנו שלושת התנאים הבסיסיים לשוב בתשובה: א. עזיבת החטא. ב. חרטה. ג. וידוי.
עזיבת החטא וחרטה על המעשה מובנים וברורים, אך מדוע הוידוי דהיינו לומר בשפתיו כך וכך עשיתי, הוא כל כך חשוב עד כדי שהוא תנאי הכרחי בתהליך התשובה ? ולא עוד אלא שלבורא העולם אין נעלם ואין נסתר לנגד עיניו, ה' יודע את כל חטאינו כולל אלה שכמעט לא שמנו לב אליהם, ומדוע צריך את הוידוי שלנו ?
האדם מטבע ברייתו נוטה לחפש תירוצים וצידוקים למעשיו הן כדי להצטדק בפני אחרים והן כלפי עצמו, ולכן כדי לבצע תהליך של שינוי צריך הודאה חד משמעית במעשה העבירה, הודאה אשר תסייע לחרטה אמיתית וקבלה פנימית עמוקה לא לחזור על הטעות.

הבעיה הקשה שלנו היא רפיון הידיים עקב המשימה שנראית גדולה עלינו לאין שיעור, כיצד אני אהיה מסוגל להשתנות בזמן קצר כל כך...
צריך לחרוק שיניים ולא לוותר לעצמנו, לעשות חשבון נפש ולבחון אלו דברים אנו מסוגלים לשפר בטווח הקרוב ואלו דברים אנו משאירים לשלבים מאוחרים יותר.
כל אדם יוצא אל דרך החיים הפתלתלה בנקודת מוצא שונה, אינו דומה הנולד להורים שומרי מצוות לנולד להורים שאינם שומרי מצוות. אנו נעים לאורך כל חיינו בציר זמן שלכל אורכו אנו מתמודדים עם דילמות גדולות או קטנות שבהן עלינו להחליט מה אנו עושים טוב או רע, המעשה הקטן קובע את נקודת הבחירה הבאה שלנו האם היא תהיה בנושא יותר מרומם ונעלה או בנושא יותר נמוך וירוד. אם נתמיד לבחור בטוב הרי שנעלה בסולם הרוחני שלב אחרי שלב ונזכה להימנות עם העושים נחת רוח ליוצרנו.
בורא עולם מבטיח לנו שאם נפתח לו פתח כחודו של מחט הוא יפתח לנו כפתחו של אולם, לכן אנו מבקשים "אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך", אמנם החזרה בתשובה תלוייה אך ורק בנו כיון ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", אנו מבקשים שהתנאים הסביבתיים יסייעו בידנו ולא נעמוד חלילה מול ניסיונות קשים מנשוא.

לקראת סיומה של תפילת הנעילה אנו יכולים להבחין בבתי הכנסת ובפרט בהיכלי הישיבות בבכיות ותחנונים הנובעים מעומק הלב שהזדכך והיטהר במהלך היום כשהם מסתיימים בקבלת עול מלכות שמיים בשאגה אדירה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ואז נשמעת תקיעת השופר המבשרת על מחילה וכפרה על עוונותינו, רגע לאחר מכן איחולים "לשנה הבאה בירושלים" השמחה פורצת גבולות, כולם מוחאים כפיים ויוצאים במחולות.
 

 

פרטים

מהו פשרן של ה'ספרים' שנפתחים ושבהם מבקשים אנו להיכתב בספרן של צדיקים? האם מדובר אכן בספר פיזי שנפתח בשמים ושבין דפיו מעלעל רבונו של עולם או אולי מדובר במטפורה בלבד?

 

פרטים


כן, משאלה, בעצם, הרבה משאלות... הרבה משאלות יש בליבנו על דברים כאלו ואחרים בחיינו. כל כך הרבה פעמים, כשנתקענו במבוי סתום כול שהוא, בעבודה או בתור תלמיד מול המורה, אמרנו לעצמנו: אם רק היו יותר מקשיבים לי... אם הייתי משקיע טיפה יותר... אם גם אני הייתי פרוטקציונר כמו ההוא...

זה כל כך אנושי לרצות ולשאוף, זה כל כך נורמאלי. איך הייתי רוצה שילדי יהיו מחונכים, שהם יהיו ה"דוגמא למופת" של בית הספר, מודל חיובי לחיקוי. כמובן, איך נשכח, זה כבר נהפך לסוג של בילוי אצלנו להתנתק מהעולם ולהפליג בדמיונות וורודים בהם הכול טוב. יש לנו הרבה כסף, לא צריך לעשות חשבונות אובססיביים על הוצאות והכנסות לפני ההחלטה האם לגהץ את האשראי על מערכת הסלון הנכספת או השיפוץ שאמור לעדכן את הבית שלנו, "שיראה כמו שהולך היום". לגבי הרכב, בינתיים אין שינוי מהבילוי המחשבתי הקודם, הוואן הסטנדרטי של "הונדה" נשארה הבחירה המועדפת.

אכן, זה קורה. היהדות מלמדת אותנו, שראש השנה, זהו היום בו מוכרעות גורלן של המשאלות והשאיפות. ראש השנה, הוא היום המגלם בתוכו את אירועי השנה החדשה כולה. הכול מוכרז היום, הכול שפיט. לא רק איזה דברים יתווספו לי, או לא יתווספו, אלא גם, ממה שיש ליעד עכשיו, אפילו כבר שנים רבות, האם זה ישאר אצלי עוד שנה, או, כבר לא. ביום הזה הכול פתוח, הכול נמדד ונשקל חזרה, גם הדברים ה"מובנים מאליהם" כתפקוד גופנו, ואפילו כשרונותינו וגם קביעותנו בעבודה. ראש השנה, זהו יום בריאת האדם. ביום הולדת האדם, עושה בוראנו שיערוך, שקלול מחדש. כמו סוחר שבוחן מוצר חדש בחנותו, כמה משתלם הוא, וכמה כדאי להשקיע בו עוד. בודק אלוקינו, האם, מתוך רמת הרווחה שנתן לנו עד עכשיו (-כסף, תפקיד בעבודה ונוחות בחיים מגורמים שונים הקשורים לחיינו) עבדנו אותו כיאות – "עשינו לו חשבון" והקדשנו זמן גם עבורו. אם לא עשינו זאת כיאות, לפעמים, מחסיר הוא מאיתנו, מתוך רחמים, כדי שעל ידי כך, מתוך הקושי אולי, נדע להרים עיניים ללמעלה ובכך, בעצם, לא נשכח לגמרי את תפקידנו המרכזי שלשמו נבראנו. נבראנו כדי לתת מעצמנו לבוראנו.

"כל שנה שרשה (עניה) בתחילתה, עשירה בסופה", אומרים חז"ל. ככל שאנו מגיעים ליום ראש השנה יותר ויותר כ"רשים", כעניים, ומבינים שאין לנו כלום ביד באמת, לא הבית שרשום על שמנו כבר עשרים שנה, ולא הרכב שקנינו מהחברה לפני שלוש שנים, זו הגישה המבטיחה שנה עשירה. זאת, כיוון שאנו מגיעים בגישה הנכונה, שהרי, באמת, אין לנו כלום ביד והכול נבחן מחדש.

כמה קל יהיה להעיר את הילדים כל בוקר מהשינה, במשך השנה הבאה, מספר הפעמים שהילדים יהיו חולים או בכלל לא. כמה המורה בביה"ס יתייחס יפה לילדנו, וכמה ביטחון עצמי יהיה להם. באיזו מהירות וקלות ייגמלו הם מהמוצץ והטיטול. באיזו מהירות נבין את נפש עוללנו הבוכה כרגע, האם זה שוב האוזניים או שמא הבטן, אולי הוא רעב ואולי סתם משהו עוקץ ברגל. כמה הבוס בעבודה יחייך אלינו, ובאיזו מהירות נבין את החומר הנלמד, ולאן ינועו דפנות ארנקנו, כלפי חוץ או כלפי פנים. אפילו כמות האושר והסיפוק העצמי שנחוש. ה – כ – ו- ל נגזר בראש השנה.

בעת ששופטים את האדם בראש השנה, מעיינים בין היתר במעשיו בעולם הזה, ברגע שהוא נשפט. אם הוא עסוק בדברי חולין (כמובן שאין הכוונה על הצרכים ההכרחיים) הרי זה הופך להיות קטגור ראשי במשפט של עצמו. אם הוא עסוק בעיניינים רוחניים (תפילה, קריאת תהילים, קריאת "פרקי אבות" וכו'...) וכמו כן הסעודות, אם הן תוך כדי אווירת "יום הדין" ולא שיחות דמיוניות על האומץ של ביבי לגבי תקיפה באירן או מצב הבורסה לאחרונה או מצבה של הפועל בדרבי הקרוב, הרי זה הופך לסנגור הראשי במשפטו. כשמעיינים במעשיו של האדם בזמן משפטו, ומוצאים אותו מהרהר ומבין באפסותו, לעומת משפט האלוקים על כל שיקרה איתו, זוהי הזכות הראשונה במעלה, שתגן עליו במשפטו בראש השנה. צריך לזכור ולהפנים, אלוקים, הוא מלכנו, הוא, ורק הוא, ריבון כל המעשים, כל המעשים.
 

 

צילום: אלי קובין, מאתר דוס- תמונות חופשיות

פרטים

האדם, מבטיח ומקבל לקיים מצוות כמידי שנה, והנה מלבד חוסר עמידתו בדיבורו, דבר שהקב"ה ברוב רחמיו מעביר וסולח, מבקש האדם לפתוח בורסקי, להוסיף על עוונותיו, להעכיר את נשמתו, ובתמורה לזה הוא זועק "חדש עלינו שנה טובה" הבה לנו שנה טובה מזו.

פרטים

 כל שנה כשבא אלול היה יהודה'לה מודה בינו לבינו, שאת אלול הוא מחבב אפילו פחות מאשר את תמוז ואב.
 

גם תמוז ואב היו גרועים, עם בין המצרים וכל הכובד החם והמעיק שלהם, עם החורבן ועם האבלות שאמורה למלא את הלב, ועם המנהגים המגבילים, שלא עצם קיומם הפריע לו כמו התזכורת המתמדת שהדהדה מתוכם, שבעצם הוא סתם עושה אותם. סתם. כל כולו היה מעדיף לא לעשות מזה כלום. לא שביקש, חלילה, להתנתק מקיום התורה והמצוות ולהיות משהו אחר במקום בחור חרדי, באמת לא, הוא רק היה רוצה שבתורה ובמצוות לא יהיה את הכובד המעיק הזה שקוראים לו בין המצרים.
 
וכמובן, שלא יהיה גם את אלול.
 
אלול עם הכבשים והסימנים על הגב. אלול עם האבא המוטל גוסס במיטה ובקול ניחר קורא לבנו לבוא לבקר אותו ביקור אחרון שלפני המוות, אבל אצל הבן תפוס הקו, הוא לא שם לב שהזמן גורלי, פשוט לא עולה בדעתו שאבא חולה, והוא מדבר בטלפון על שטויות כמו תמיד. לא דברים רעים או אסורים, סתם דברים... עד שאבא מת. והוא מפסיד את השיחה הגורלית.
 
אלול עם הרכבת שמחמיצים כי ישנים, אלול עם ההזדמנויות המדהימות שלא חוזרות. אלול עם הקבלות שצריך לקבל וחשבון הנפש שצריך לערוך, והחרטה (אבל שתהיה אמיתית!) ועזיבת החטא, והקבלה לעתיד והאריה השואג. מי לא יירא?
 
יהודה'לה. הוא. אין לו יראה (אמיתית), ולא חרטה, ולא חרדה. כלום. אין לו בכלל כוח. הכל כל כך כבד עליו, והוא פשוט קטן מדי. אלול עושה אותו יותר ויותר קטן, עד שמעשרים ושתיים שנותיו, מדמותו התמירה, מתפיסתו החריפה, מידיעותיו הרחבות וממזגו החביב לא נותר כלום. אי אפשר לראות אותו בכלל. מן נקודה זעירה עגולה וסתמית, אולי כמו גרגר אחד של פרג שנשר מהחלה של שבת אל קצה השולחן ונשאר תקוע מתחת למלחייה. משהו כזה.
 
שנים אחר כך תהה יהודה'לה על שדבר זעיר כמו נקודה של פרג, הצליח לחוש כאב כל כך גדול. איך מי שלא הרגיש, הרגיש את זה בעוצמה נוראה כזאת?
 
יהודה'לה פתח ספרים של אלול וקרא בהם מתוך רצון אמיתי לקחת חלק. לזכות להתעוררות, לעשות מה שצריך איך שכתוב. הוא קרא והבין ואפילו ידע להסביר את הרעיונות לעומקם. אבל מה הקשר אליו?
 
הכל נכתב לפי סדר ודרך ושיטה. דבר ראשון מקדישים זמן. בצורה קבועה ומסודרת. יושבים, מתבוננים, בוחנים, מעיינים בחומר החטא ובעומק הדין. ואז הלב מתעורר, ואז עושים תשובה. תשובה שלימה. "עד שיעיד עליו יודע התעלומות". עליו לעולם לא יוכלו להעיד. הוא יודע. הוא מכיר את עצמו.

מגיל 10 היה לו פנקס כתום עם קבלות. בסוף חשוון הוא כבר לא זכר מה היה כתוב בפנקס, בסוף כסלו הוא כבר לא ידע איפה מונח הפנקס, ואם בניסן הוא מצא אותו במסגרת הניקיון היסודי, קמוט ומבויש מתחת לקופסא של האג'ואים, הוא לא העיז לפתוח אפילו ולקרוא מה כתוב בו. אוי איך הסמיק כשנזכר בהחלטיות שלו. אוי איך התבייש.

אלול תמיד היה מבייש אותו. הוא ידע, ויודע התעלומות ידע הרבה יותר טוב ממנו, שהוא לא מהסוג שמתמיד, לא מהסוג שמצליח לעשות את מה שצריך איך שצריך. אחרי כמה שנים שבהן ניסה באמת, בכנות, ועם כל הרצון הטוב, באו שנים שבהן ניסה כי אלול, כשהוא אוטם את אוזניו לקול הפנימי שהביט ברשימות שלו בלגלוג משועשע. "על מי אתה בעצם עובד, יהודה'לה? שוב אתה עושה הצגה?"

אחר כך הוא הפסיק גם לנסות. אבל זה קרה רק שנים מאוחר יותר.
 
יהודה'לה שאל את עצמו לפעמים מה חשים אחרים. הוא לא האמין שחבריו ידעו בדיוק על מה מדובר, הם כנראה קיבלו את אלול בפשטות ובלי פקפוק, עם הרצינות וההתחדשות ועם ההתנערות מאבק הקיץ, והיה להם טוב.
אבל האמת המתוארת בספרים היתה כל כך הרבה יותר גדולה, ויהודה התגעגע לגעת בה, נכסף ממש. היא היתה פרושה אי שם, הרחק הרחק בשמיים מעליו, והוא היה קטן כל כך. גרגר זעיר של פרג, משעמם ושולי וחסר משמעות עד אין סוף.
 
***
 
"אבא", מרדכי שלו נשא אליו זוג עיניים גדולות. "המלמד סיפר לנו היום משל, ואמר שכל אבא יסביר לבן שלו בבית את הנמשל. זה קשור לחודש אלול".
"כן", ר' יהודה בלע את הגוש שקפץ לגרונו.
"זה משל על מלך שהכניס את אחד העבדים שלו לחדר האוצרות ונתן לו שק. הוא הרשה לו למלא כמה שהוא ירצה. אבל העבד היה עייף, אז הוא עשה לו מהשק מזרון, ונרדם עליו וישן וישן עד שתקיעת החצוצרה העירה אותו, ואז באו העבדים האחרים ולקחו אותו משם בלי שהוא אסף בעצם כלום. זה המשל. יכול להיות שהנמשל זה שהעבד היה רגיל תמיד לעבוד אצל המלך, ולכן הוא היה נורא עייף?"
ר' יהודה תופף באצבעותיו על קצה השולחן. "נכון. הוא היה עייף ולכן הוא נרדם כי מי שלא עייף לא נרדם".
"יופי! אז ידעתי לבד, אבא", פתח מרדכי את מחברתו, ובשאלה שתיים כתב באותיות מסולסלות: 'נמשל' ושרבט את הגיגיו.
ר' יהודה ידע שמחר יקיץ הקץ על תמימותו של בנו והמלמד יסביר לו ברחבה שהוא טועה. שהעבד לא היה סתם עייף - הוא היה בעיקר טיפש. הוא החמיץ את שעת הכושר, האוצרות הקיפו אותו והוא לא ליקט מהם לעצמו. הוא יצא בידיים ריקות למרות כל מה שיכול היה לקחת - בגלל עצלותו שלו עצמו.
בצהריים שלמחרת שב מרדכי הביתה ובחש בצלחת המרק. "למה האנשים במשלים כל כך טיפשים?" הוא שאל את אביו.
"אין לי מושג, מרדכי", הודה ר' יהודה בכנות. ומחשבה קטנה, בת קול מפעם, חלפה בתוכו להרף עין. ולמה האנשים בנמשלים הם גם כן כאלה?
 
***
 
הוא למד. הוא עבד. הוא היה גבאי בית הכנסת והיה איש מכניס אורחים. שולחן שבת שלהם היה תמיד פתוח בפני עולות חדשות או תלמידים מן הישיבה שחיפשו להם מקום. ה' לא ניסה אותו בניסיונות קשים. קצת עייפות, קצת כאבי  גב, שמונה-תשעה קילוגרמים מיותרים שנדבקו אליו בעקשנות, ורגעים של כאב חזק, כמו חור בתוך הלב, שתקפו אותו לעיתים רחוקות ועשו אותו כאוב ואומלל וחסר אונים במידה מבהילה.
"שוב יש לי מיגרנה", היה אומר ונכנס לחדר חשוך. שם בכה.
 
באמצע אב נפטרה גברת ולדנברג, ואשתו הזדעזעה. חצי שנה ניהלו היא ונשות השכונה את פרויקט העזרה הגדול למשפחת ולדנברג, ואת מבצע איסוף הזכויות, פרקי התהילים והקבלות החיוביות לטובת האם החולה.
ההשתתפות במצבה והמאמצים הפיזיים והרוחניים מילאו את הכל, אבל בוקר אחד אמרה תמר הכחושה: "זהו, נגמר, עכשיו אני הולכת הביתה", ועצמה את עיניה.
משפחת ולדנברג נותרה מיותמת, ובמידה רבה גם השכונה כולה.
משהו עמוק ומטלטל עבר על ציפי, אשתו של ר' יהודה. היא השתתפה בשני ערבי התעוררות וחזרה מהם בעיניים אדומות. טון דיבורה נעשה רך יותר, מהורהר יותר, והילדים היו מפסיקים את עצמם באמצע המשפט ומנענעים אותה: "אמא, את בכלל מקשיבה? למה את מסתכלת דרך החלון? הציור שלי פה, זה ברווז, את רואה? וזה בית".
יהודה הבין. גם הוא איבד חברותא לפני חמש שנים. זה יעבור, חשב. גם לו זה עבר.
כשהגיע ראש חודש אלול, ביקשה ציפי מיהודה, שלעילוי נשמת תמר, ובכלל - לעילוי נשמתם של שניהם, כי גם להם לא יזיק להתעלות קצת - יקבעו איזה זמן ללימוד קבוע. לא את הלכות שמירת הלשון, שאותן כבר גמרו פעמיים, אלא משהו אחר. משהו שקשור לתשובה.
בעשר בלילה, במרפסת הפתוחה, הם ישבו עם הספרים שהכינה ציפי מראש. יהודה בלע את הגוש בגרונו וקרא. אחר כך האזין. "עד שיעיד עליו יודע תעלומות".
"אני לא יודעת", אמרה ציפי אחרי זמן מה, "אני לא בדיוק מבינה. ואני גם מרגישה שאין לי מקום בפנים. אולי אני לא מרוכזת. בוא ניסע לכותל".
יהודה נסע בשתיקה והניח לציפי למחוט את עיניה מפעם לפעם. שוב תקפו עליה הרהורים על פטירת חברתה, והוא - אותו תקפו הרהורים אחרים.
את הצעדים האחרונים אל הכותל עשה כמעט בריצה. החושך היה פרטי ושקט ומחכה כאילו לו במיוחד. הוא השעין את פניו אל הכותל וכל הכאב מאז גיל 10, עם הקבלות המקומטות והכבשים, פרץ החוצה.
הוא בכלל לא חיפש מילים, לא היה לו מה להגיד. לא היה לו מה לבקש, לא היה לו מה להסביר. היה לו גוש כזה בפנים, גדול יותר מאבן של כותל.
איך יכול גרגר של פרג לשאת עליו אבן כזאת, ובינתיים להמשיך לחיות.
 
***
 
הדבר היחידי שנשאר מתמר בבית שלהם, היה הכותל של יהודה'לה.
מאז אותו לילה, נכרתה ברית בנפשו. בכל שעות היממה כבר הכיר את הכותל וידע את מראהו, אבל תמיד העדיף את החושך העמוק, את השעות השקטות, הכי אמיתיות.
"הכי מפחידות", התלוננה ציפי.
אבל יהודה'לה אמר: "את לא מרגישה שהמיגרנות עברו לי?" והתמיד בנסיעותיו, פעם בשבוע לפחות.
היה מתפלל ואומר תהילים, מזכיר שמות של חולים, מנצל את הזמן להשקטה פנימית ולהתבוננות במה שממלא אותו. לאט לאט התגבשה אצלו מן דרך פעולה מיוחדת, פרטית, שלא למד אותה מאיש.
היה יושב וסוקר את חייו. היכן הוא בלימוד, מה קורה בעבודה, מה מצב הילדים, מה קורה בינו לבין ציפי, במה עסוקה רוחו שלו.. המחשבות לבשו צורת מילים, והמילים נלחשו בשקט, בביישנות, באמון הולך ורב.
 
לילה אחד אחר חצות פנה אליו ר' חיים. "תזכירו גם אותי בתפילות שלכם", ביקש מיהודה'לה, "זוגתי שתאריך ימים עוברת ניתוח לב ביום רביעי. נעכא בת שושנה, לאריכות ימים".
אם היתה ניתקת לבנה ממקומה שבחומה, לא היה יהודה'לה נדהם יותר. בלי מחשבה העיף מבט לאחור, לראות למי באמת פנה ר' חיים.
האיש הישיש הביט ישר אליו, עמוק לתוך תוכו, ואמר: "מכם אני מבקש, ר' ייד. שתתפללו עלי, במטותא".
"בטח, בודאי, אבל אני לא יודע בכלל.. אולי הרב מחליף אותי במישהו", סומק לוהט הציף אותו.
"למה צריך להחליף אותך במישהו?" חיוך עלה על פני הישיש הצדיק אבל לא נגע בעיניו. הן הביטו עמוק ועוד יותר עמוק, כאילו היה בו, ביהודה, איזה 'צריך עיון' מיוחד.
"כי - " ניסה יהודה לומר והשתתק.
אנשים הקיפו אותם בטבעת שהלכה והתעבתה. ר' חיים היה צדיק גדול, ואנשים ידעו לספר שכל ברכותיו מתקיימות. יהודה מעולם לא ביקש את ברכותיו, אבל כל אימת שפגש בו, היה מקרב את כיסאו מאחור ככל שיכול, ומקשיב כל כולו. היתה לר' חיים קביעות של 'שיר השירים', והמתק שלו צבט ביהודה'לה צביטה עזה כמוות.
"יבוא עימנו לאחר התפילה", אמר ר' חיים ועיניו עודן מפלחות את קרביו, "יש שיעור בבית הכנסת. ושידע לו, ר' ייד, כולנו כצאן תעינו".
 
***
 
ר' חיים פסע וסביבו כמניין מקורבים מחרישים ביראת כבוד.
יהודה'לה הלך אחרון, בוש כולו. לפני שהחלה תפילת ותיקין בכותל, נסע הביתה כדי לקחת את התפילין ולהשאיר לציפי פתק, אבל חריקת הדלת העירה אותה והיא נתנה בו מבט ומיד שאלה, "מה קרה?"
"ר' חיים - הצדיק מהכותל - אמר לי להישאר לוותיקין ולבוא אליו אחר כך לשיעור. אגיע בבוקר, אז אל תדאגי".
"אה, אני לא דואגת אפילו קצת", אמרה ציפי, "אבל תכוון בלימוד לזכות תמר בת משה חיים, עכשיו היארצייט שלה. ויהודה'לה - "
"מה?"
"עוד שבועיים אלול".
 
עוד שבועיים אלול, חשב יהודה'לה כשהזדנב בסוף שיירת המלווים. בית הכנסת הקטן היה ישן ונמוך כרכוב, וחללו דחוס. בחוץ עמדה צינה של טרם סתיו וטוב היה ליהודה'לה למצוא מפלט ולהצטנע על ספסל אחורי, בפינה.
 
"אלול", אמר ר' חיים, "איי.. איי.. אלול.. חודש הרחמים... חודש התשובה מאהבה.. איי, זיסער אלול, טייערע אלול... קול דודי דופק, פתחי לי, אחותי.. אף על פי ששכחת, אחותי את... אף על פי שרחקת, רעייתי את... אף על פי שברחת, תמתי את.. איי.."
 
"ר' ייד", פנה ר' חיים ויהודה'לה נבהל ממקומו, "כל כך קל לעשות תשובה.. לאין שיעור קל יותר מכל מעשה בגשמיות. כמה קשה עובד אדם לפרנסתו, להקמת ביתו, למילוי חובתו, והנה התשובה קלה לגמרי...
מהי תשובה? לשוב למקום שניטלת ממנו.
לזכור מה אתה רוצה באמת, מה אתה מחפש, אחר מה אתה מתגעגע... להיות עוד הפעם בן של מלך, לבקש סליחה בעד המחשבה כאילו הוא, ר' ייד, אינו שייך אצל הריבונו של עולם. והלא אבא שלו מבקש ממנו לבוא. אבא שלו בא עד אליו לרפא אותו, לחדש בו את כוח הנשמה... הוא לא צריך לעשות הרבה, רק להיות כבן אצל אביו... רחמי ה' כבר התגלו אצל גרועים ממנו, על חלשים ממנו גם כן.  כולנו כצאן תעינו, ר' ייד, עכשיו, עד שבא הרועה לבקשנו, נימלט מפניו? איי.."
 
שקט השתרר ויהודה'לה הרגיש איך כל אבריו נמסים ולא נותר מכל כולו אלא אוזן גדולה, לב רוטט וגלים של כאב חזק.
 
"תשובה זה קל? תשובה זה קשה מאוד", שמע את עצמו מתייפח כמעט, "יפתח הרב בראשונים, יקרא מה כתוב בספרים.. צריך לקבל קבלות לעתיד ולהחזיק בהן... לערוך את חשבון הנפש.. אני אין לי נפש ברורה, איני יודע איך עושים חשבון. אצלי הכל מעורבב ומרוסק ואין לי מושג כמה רע יש בי, כיצד להתבונן בו"...
 "מוטב להתבונן בטוב", אמר ר' חיים, "הרע הוא כמו חושך בנפשו. מחפש אדם אבדתו בחושך ואינו מוצא, מה עושה? מגשש אחר מתג של אור. יאיר כבודו את לבו, יגרש קצת את האפילה, ואז יגלה את אמת אהבתו".
 
"לא", אמר יהודה, "לא, לא, לא. הרב טועה בי. הרב לא יודע את האמת. יודע כבודו כמה שנים עברו עלי בלא שבכלל עשיתי תשובה?"
"זאת אינני יכול לדעת", השיב ר' חיים בנחת, "אבל יכול אני לשער כמה שנים הוא כבר מיצר על כך. מאז היה ילד, סבורני, ילד רך בן עשר, אולי"...
 
יהודה חפן את פניו בידיו וזרם דמעות פרץ מעיניו בכוח.
 
"גם עם ישראל כבר לא יודע לעשות הרבה, ואינו מזכיר בצורתו את מה שכתוב בספרים... ואף על פי כן קרוב קץ גאולתו היום יותר משהיה אי פעם. איך? למה? רק מפני שמתגעגעים אנו. רק מפני שמתייסרים אנו, שהרי לא כך היינו רוצים להראות. מן הכיסופים שלנו בונה ריבונו של עולם את קודש היכלו, ובלבד שלא נאמר נואש, ר' ייד, רק שלא נאמר נואש".

 

 

 

פרטים

היום, ראש השנה, הוא היום בו נוצר העולם, והיום הזה יעמיד האלוקים במשפט כל יצורי עולמים וכו'. ואולם לדעת חז"ל, במקומות רבים, העולם נוצר בחודש ניסן, לא בחודש תשרי? מהו איפא "היום" הרת עולם?

פרטים

ראש השנה נקרא בתורה יום הזיכרון. יום שבו זוכרים נזכרים ומזכירים. ביאור התפילה

פרטים

כל נדרי, התפילה היהודית האלמותית הנאמרת בחרדת קדש בכל קהלות ישראל עם כניסתו של יום הכיפורים, מקפלת בתוכה הצהרה די טריוויאלית לכאורה: התרת נדרים.

פרטים

בפתחה של שנה חדשה עומדת בפנינו האפשרות האומללה להיות בשנה הקרובה מה שהיינו בקודמתה. עומדת בפנינו גם אפשרות חיה ואמיתית לקום בפעם המי יודע כמה, ובאומץ לצעוד לקראת שינוי...

פרטים
כל הלכות יום כיפור מהכפרות ועד הזכרת נשמות, תקיעת שופר וכו' מתוך הספר הנפלא שערי הלכה, כאן באתר.


שעת תחילת הצום: 17:10
זמן סיום הצום: 18:15

 

 

 

פרטים

באור לתפילת מוסף של ראש השנה, חלק ראשון בו ננסה לבאר את פסוקי מלכויות. התבוננות בפסוקים אלו ישפכו אור על אותה מלכות שאנחנו שואפים לה

תתי-קטגוריות

אלול