בין שינה לשינוי | הידברות

• הדפסה
• דואל

רוח קדושה נישאת בחלל. רטט עובר בתוככי הלב בשעה ששליח הציבור מודיע קבל עם ומניין: "ראש חודש אלול יהיה ביום... ולמחרתו ביום..." מתוך עומס החולין צצה לה קריאה זו, כאבידה שזה עידן ועידנים נשכחה מלב.

לרגע חולפת בנו התחושה: למה דווקא עכשיו? תחושת זרות משתלטת עלינו כלפי האבידה ששבה אלינו ברגע הלא רצוי. אך יום או יומיים של תקיעת שופר אלולית, מחברים אותנו בהדרגה אל האבידה. איבדנו את עצמנו, וכמה טוב לקבל אותנו בחזרה.

רוח חדשה נושבת מתוך תפילות הימים הנוראים והצום הקדוש, מתוך שמחת ימי חג הסוכות ופסגת הפסגות של שמיני עצרת. זו עוטפת את ימי ההכנה בגוון של חידוש ושל רענון. יהודי כשר הוא בלתי נלאה! מתחיל את עבודתו הרוחנית בכל שנה מחדש בהתלהבות נעורים ובלהט של קדושה, בלא שישים כלל את ליבו לתוצאות העגומות של השנה הקודמת. הוא מקשיב שנה אחר שנה לקול השופר. כך הוא פותח את השנה הרוחנית שלו.

הרמב"ם בהלכות תשובה כותב: "אף על פי שתקיעת שופר מצוות עשה מן התורה היא, רמז יש בה: 'עורו ישנים משנתכם ונרדמים מתרדמתכם וזכרו בוראכם וחזרו בתשובה'..."

מה הופך אותנו לישנים? כיצד מתעוררים? מדוע כה חשוב לפתוח את השנה באמירת ה"עורו ישנים" של השופר?

אדם ישן אינו משתנה. אדם ישן אינו מתחדש. אף אדם אינו הולך לישון בלילה עם מידות רעות, וקם בבוקר עם מידות טובות. אדם ישן הוא אדם יָשָׁן, הוא ממשיך את עצמו מכוח האתמול, פועל מכח האנרציה. עושה היום את מה שעשה אתמול, אך ורק מפני שכך הוא רגיל משלשום. אדם יָשָׁן צובר את האכזבות, את התסכולים, את הכישלונות ואת הייאוש שהם מולידים, ואיתם הוא מזין את יום המחר. אין ספק כי יום המחר שלו נראה בהתאם...

כאן משקיע היצר הרע את כל כובד משקלו. הוא אינו חפץ לנצח בקרב, הוא דורש את המערכה כולה. וכדי לנצח את המערכה כולה, יש רק לגיון אחד החזק מכל החיילות גם יחד: "ייאוש". הוא חודר בעדינות לתוכנו, משתק אותנו לאט לאט ומשכיח מאיתנו את עצם העובדה שאנחנו מיואשים.

לדוגמא: אדם מגיע למסקנה כי הכעס אוכל בו בכל פינה, פוגע בבריאותו, בקשריו המשפחתיים וביחסיו בעבודה. הוא פותח במהלך של תהליכי התמודדות, לומד, שומע וקורא. באחד הימים אף מתחיל לבצע. שום דבר לא יעצור בעדו מלהתקדם במשימה שאותה קידש. אלפי כישלונות יעברו עליו, ועדיין אין בהם כדי לפגוע במטרה. אך המצב ישתנה להפליא ביום שבו יופיע הייאוש.

לא זו בלבד שהוא יגרום לו להניח לכל העניין, אלא הוא אף ילמד אותו בהדרגה להפוך את החולשה לשיטה בחיים. כך לא יצטרך לסבול מייסורי מצפון על הרמת ידיים.

הסיטרא אחרא וכל חיילותיו אינם צריכים את העבירות שלנו. הם רוצים את תחושת הדיכאון והאכזבה של אחרי. עבירות לבד אינן מרשימות אותם. הם נזקקים לייאוש, או כפי שהוא מכונה בשפת הלוחמים: כניעה מוחלטת. כל עוד לא נכנענו ואנו ממשיכים לרצות לנצח, הם בבעיה משתי סיבות מרכזיות: א. מפני שעיקר מטרת האדם בעולם היא לרצות! ב. בסופו של דבר, מי שלא חדל מלרצות באמת ובכנות, יגיע אל המטרה.

לפיכך, השטן משקיע את כל מרצו ואת כל משאבי הרוע שלו כדי להפוך אותנו לישנים. הוא משכנע אותנו בשם ההיגיון הבריא והשכל הישר שאין דבר חכם יותר מלסחוב איתנו את משקעי העבר אל העתיד. בכך הוא מטיל ערפל אימתני על כל עבודתנו הרוחנית.

בפתחה של שנה חדשה עומדת בפנינו האפשרות האומללה להיות בשנה הקרובה מה שהיינו בקודמתה. עומדת בפנינו גם אפשרות חיה ואמיתית לקום בפעם המי יודע כמה, ובאומץ לצעוד לקראת שינוי...

זהו סוד קולו של השופר: "עורו ישנים", חדלו לשקוע בתוך מרבצי העבר וערפילי הייאוש. פזרו את הערפל הזה בעזרת הידיעה כי דווקא אנו, שנבנים ומתרסקים, מתחילים ונשברים, עולים ונופלים, דווקא אנו בני הדור האחרון שלא רואים תמיד סיפוק בעבודתנו הרוחנית, שלמעשה גדולה משל כל הדורות הקודמים. כמה נפלאה בעיני ה' עבודת הרצון של מי שלמרות כל נפילותיו עדיין קם על רגליו ורוצה את בוראו באמת ובתמים.

קול אדיר וחזק נישא בחללו של עולם: "חדשו מעשיכם בחודש השביעי".

באדיבות אתר הידברות