מאוחר מידי: מתי בכה יוסל? | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

יוסל, יהודי ממולח שגר בפולין עסק במסחר לא כשר, או במילים אחרות בהברחת מזון משובח מרוסיה השכנה לאזור  העני שבפולין.

 

אין זה מתפקידנו לקבוע האם עשה יוסל כהוגן, או שגם כאשר נמצא אדם בחרפת רעב אין לו לשלוח ידו במסחר לא כשר, העובדה היא שכך פעל יוסל במשך זמן רב.

 

וכיצד היה יוסל מבריח את הסחורה? השיטה שלו היתה פשוטה. בכל חודש היה יוצא בחשאי לרוסיה, ורוכש שם בקהילה היהודית ארון מתים גדול.

 

את הארון היה עוטף בטלית גדולה, ואת תוכו היה ממלא בכל טוב. כאשר היה עובר את הגבול, היה לובש פני אבל, פורץ בבכי, ומשוחח עם השומרים כאדם שאיבד את עולמו.

השומרים, מעולם לא הכבידו עליו. הם ראו אדם שלוקח ארון מתים, ולא העזו לבקש ממנו לפתוח את דלתותיו.

 

פעם היה מספר יוסל כי אביו קבור בפנים, פעם סיפר על גיסו, אחיו, ואפילו באחת הפעמים על אשתו.

 

השומרים שמטבע הדברים היו מתחלפים, לא ידעו כי האיש שמעביר זו הפעם ה- 30 ארון מתים, אמור היה להיוותר כבר יחידי בעולם, לאור העובדה כי כל  משפחתו כבר מתה...

 

אלא שעם השנים חששותיו של יוסל הלכו ופחתו, הלכו ודעכו, והוא חש כבר ביטחון. הוא עבר בגבולות כזקן ורגיל, וידע שמראה ארון המתים המפחיד, עם הטלית המתוחה עליו מרתיע כל אדם. הוא גם ידע שמלבד העניין הדתי, אין איש בעולם שחפץ לראות את פניו של המת בתוך הארון.

 

באחד הימים, הגיע יוסל שוב לאזור הרוסי העשיר, רכש מכל טוב מוצרי מזון יוקרתיים אותם לא ניתן להשיג מעבר לגבול, והניח אותם בארון שרכש.

הוא עטף אותו כמנהגו בטלית, ופנה לעבר הגבול.

 

כשעבר במעבר, נענע בראשו כזקן ורגיל לפני השומרים, אלא שהפעם באופן מוזר לטעמו לפחות, ביקש ממנו הקצין שעמד במקום לסור הצידה.

מה קרה? שאל יוסל בדאגה, אני ממהר לקחת את אבא שלי שנפטר ברוסיה אל בית העלמין היהודי בעיר.

הקצין, לא השיב, ורק הורה לו בתנועת יד לפתוח את הארון.

יוסל ניסה להסביר לו כי אין זה כבוד המת, וכי הדבר אסור בתכלית האיסור, אך הקצין בשלו: פתח מיד את הארון.

 

בלית ברירה פתח יוסל את הארון, ומאות מוצרי מזון משובחים התגלגלו החוצה.

פניו של הקצין האדימו, ויוסל שלפתע קלט את משמעות הדברים פרץ בבכי מר. הוא ידע שהעונש על  הברחת מזון מגיע לידי שנים ארוכות בבית הכלא.

 

הקצין הביט ביוסל ואמר: עכשיו אתה בוכה???

עכשיו???

אם היית בוכה כמה דקות לפני זה, הייתי נותן לך לעבור. מעולם לא הייתי מבקש מאדם שאיבד את אביו לפתוח את ארונו. האדישות שלך בנשאך את גופת אביך גרמה לי לחשוד שמשהו אינו כשורה. כעת הבכי שלך – מאוחר מידי.

 

* * *

 

במשל זה משתמשים בעלי המוסר להסביר את חובת האדם לשוב בתשובה לפני שיהיה מאוחר מידי.

אדם משוכנע כי חייו נוחים וכי הכל מתנהל כשורה. אין לו כל סיבה לחשוב שיש משהו למעלה ממנו, והוא עלול בכל רגע לאבד דבר מה יקר.

כאשר חלילה הדבר קורה, אז מזדעק האדם, ומתחיל לעשות חשבון נפש, אלא שאז זעקותיו עלולות להיות בבחינת 'אחרי הזמן', מאוחר מידי.