"לפנים בישראל כל נפש תאחזנה פלצות בשומעה קול הקורא קדוש אלול".

במילים אלו מתאונן כבר לפני כמאתיים שנה רבי ישראל מסלנט (מחולל "תנועת המוסר" הישיבתית.) על הירידה ברגישות כלפי המושג "אלול".

חודש אלול, החודש הנוכחי שמהווה הכנה לראש השנה- יום הדין, ליום כיפור ולעשרת ימי תשובה שביניהם, הינו חודש של קירבה מיוחדת בין עם ישראל לאלוקיו הבאה גם לידי ביטוי בראשי התיבות א-ני ל-דודי, ו-דודי ל-י.

זהו חודש של הזדמנות שחכמינו ז"ל המשילו לזמן שבו המלך פותח את שערי הארמון ומקבל את כל הפונים אליו ללא סינון ובקרה.

בעולם הישיבות מוגדרת תקופה זו כ"זמן אלול", אי אפשר להתייחס ל"אלול" כאל שם של עוד אחד מ12 החודשים העבריים.

מי שאלול עובר לידו בשוויון נפש בלא שירטיט נים בליבו, מי שאלול לא מזעזע משהו בנשמתו אות הוא כי איננו בן ישיבה (גם אם בפועל העביר כמה משנותיו בישיבה..).

כי מי שנשם אוויר של ישיבה בזמן אלול יודע שהאוויר הוא אחר, אטמוספירה שונה.

די בהזכרת המילה "אלול" כדי להדוף כל שמץ של קלות דעת.

תחושה של מתח חיובי מרחפת, רצון ושאיפה קולקטיביים להשתנות, להתקדם, להתעלות.

אלול, מלבד היותו חודש הכנה לקראת יום הדין, בו כל אחד מנסה לשפר עמדות לקראת ההכרעה בגורלו האישי והכללי, הוא מהוה בעולמו של בן הישיבה רף עליון אליו ניתן לשאוף כל השנה ולראותו כמודל.

מי שלא ראה בחורים צעירים בני 20 העורכים לעצמם חשבון נפש נוקב על זמן של נוצל כראוי. מתנזרים ימים שלימים מכל שיחה בטילה, כדי לפנות את הלב והנפש לדברים רוחניים. מקבלים על עצמם "קבלות", להקפיד ולהתחזק בנושא זה או אחר, בין אדם למקום, ובין אדם לחברו. מתמידים יותר בלימוד ומכוונים יותר בתפילה.

מי שלא ראה כל זאת, לא ידע לעולם מהו "זמן אלול".

אך מי שטעם טעמו של "אלול" טמן מצפן בנפשו, מצפן שייתן לו כיוון בחייו.

מי שטעם טעמו של "אלול", רכש מד חום רוחני בו יחוש תמיד את מצב נשמתו. וכפי שאמר רבי ישראל ליפקין מסלנט,

"כל השנה צריכה להיות כמו אלול, ואלול- הרי זה אלול..!!