אלול

אלול הוא החודש השישי לפי מנין החודשים שאנו מונים מניסן, כמו שכתוב בתורה (שמות י"ב) החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה. לפי מנין השנים שאנו מונים מתשרי – אלול הוא החדש האחרון בשנה.

לפי שאלול הוא האחרון בחודשי השנה לפני ראש השנה, שהוא יום דין לכל באי עולם, לפיכך הוא נקבע לתשובה ובו מרבים באמירת סליחות ותחנונים לפני הקדוש ברוך הוא.

הימים האלה הם ימי רצון מימי קדם. כשחטאו ישראל בעגל ונשתברו הלוחות, עלה משה אל ההר והתנפל לפני הקדוש ברוך הוא לבקש רחמים וסליחה על חטא העגל, ונתרצה לו הקב"ה ואמר לו: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים". ועלה משה אל ההר בראש חדש אלול ושהה שם ארבעים יום, עד יום עשירי בתשרי, ובעשירי בתשרי הוריד מן ההר את הלוחות השניות, שנתן הקב"ה לבני ישראל ברצון ובשמחה. ונקבעו ארבעים יום אלה לימי רצון לדורות , לתשובה ולכפרה על חטא.

אף על פי שהתשובה טובה ומקובלת בכל עת – ימי אלול מוכנים ומסוגלים יותר לקבלת התשובה. לפי שבימים אלה מתעוררים הרחמים למעלה, והיד פשוטה לקבל שבים.

כיון שהימים הם ימי תשובה, מרבים בהם בסליחות ותחנונים יש מקומות – וכך הוא מנהג הספרדים – שנוהגים לקום באשמורת לומר סליחות כל חדש אלול, חוץ מיום ראש חודש וימי שבת שבו, לפי שאין אומרים תחנונים בשבת ובראש חדש. ויש מתחילים להשכים מיום ט"ו באלול.ומנהג האשכנזים לומר סליחות מיום א' בשבוע שחל בו ראש השנה. אך לא פחות מארבעה ימים לפני ראש השנה, ולכן אם חל ראש השנה ביום שני בשבוע או ביום שלישי – מתחילים ביום ראשון בשבוע שלפניו.


מיום שני של ראש חדש אלול ועד ערב ראש השנה, תוקעים בשופר בכל יום אחרי תפילת שחרית, ארבעה קולות: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.

תקיעת שופר זו אינה מן התורה אלא מנהג ישראל הוא, שכשעלה משה רבנו להר בראש חדש אלול לקבל לוחות שניים, תקעו בשופר במחנה להודיע לכל בני ישראל שמשה עלה למרום ולא יבואו לטעות עוד אחרי עבודה זרה. לפיכך נהגו ישראל שיתקעו בראש חדש אלול כדי להזכיר על עלייתו של משה, ולהודיע ששבו בני ישראל מחטא העגל, ונתכפר להם ונתנו להם ברצון הלוחות השניים לסוף ארבעים יום, וזיכרון זה מעורר את האדם לתשובה.אין תוקעין אלא בשחרית לאחר התפילה, לפי שעלייתו של משה להר הייתה בהשכמה.

תוקעים כל החדש כדי להזהיר את העם על יום הדין הקרב ובא, ולעוררם לתשובה. כי כן טבע קול השופר להחריד הלב, כמו שכתוב (עמוס ג') "אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו", קול השופר מכריז ואומר : 'עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשים וחזרו בתשובה'.

בערב ראש השנה אין תוקעים, כדי להפריד בין התקיעות של חדש אלול שאינן אלא מנהג, ובין התקיעות של יום ראש השנה שהן מצווה מן התורה.


מיום שני של ראש חדש אלול עד הושענא – רבה, ועד בכלל, אומרים בקהילות האשכנזים בכל יום אחרי תפילת שחרית וערבית מזמור כ"ז בתהילים: "לדוד, ה' אורי וישעי", ומנהג זה נתיסד על לפי המדרש: ה' אורי – בראש השנה, וישעי – ביום הכיפורים, ואחר כך: כי יצפנני בסכה – רמז לסוכות (לפי מנהגי האר"י יש לאומרו אחרי תפילת שחרית ומנחה).

יש מקומות שנוהגים לומר בציבור אחרי התפילה מזמורי תהילים, עשרה או יותר – כל מקום לפי מנהגו.כשכותב אדם אגרת לחברו, צריך לרמוז בה בתחילתה או בסופה שהוא מבקש עליו רחמים ומברכו שיזכה בימי הדין הבאים לטובה להיכתב ולהחתם בספר חיים טובים. ויש נוהגים לכתוב בראש האיגרת בלשון המליצה: 'תולה ארץ על בלימה, יטיב לך כתיבה וחתימה'.

ותכלית דבר זה, להזכיר לעצמו ולאחרים שהנה ימי הדין הנוראים עומדים אחרי כתלינו, ויש להתכונן לקראתם בתשובה ובבקשת רחמים.

אנשי מעשה נוהגים לבדוק בחדש זה את התפילין והמזוזות שבבתיהם. וכל אשר ימצא שם בדק (פגם הטעון תיקון) גם בשאר המצוות – יתקן.

מנהג ראשונים, שבכל ימי אלול מכריז השמש בבית כנסת: שובו בנים שובבים

(ספר התודעה)