הכתרת המלך | אבי קלנר

• הדפסה
• דואל

א' תשרי הוא היום הראשון בשנה "ראש השנה", ביום זה מצווה אותנו התורה לחוג חג, שנאמר "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם".

בשונה מיום הכיפורים בו אנו לבושים בגדי לבן, מכים באגרוף על החזה, מתוודים על חטאינו ומתחננים בדמעות למחילה. הרי שבראש השנה אנו לבושים בגדי חג, סועדים את לבנו בארוחה חגיגית ומתוקה, מתהלכים בהדר ומאחלים בחיוך שנה טובה לכל מכרינו.

לכאורה ההיגיון הבריא צריך לזעוק, הרי כעת יום משפט ! ביום זה שופט בורא העולם את כלל האנושות ומכריע מי לשבט ומי לחסד, כל מעשי השנה שעברה נפרשים ונשקלים בדיוק מרבי באשר לאופן המעשה הטוב או הרע ונסיבותיו, הנתונים משוקללים והדין ניתן. יש שכר או עונש ששמור להמשך הדרך לעולם הבא וישנו אשר משולם במהלך חיינו.

המשפט נוגע בכל תחומי החיים וכפיוטו של רבי אמנון ממגנצא "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום.. אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד, וכותב וחותם וסופר ומונה ותזכור כל הנשכחות ותפתח את ספר הזיכרונות.. בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו, מי במים ומי באש מי בחרב ומי בחיה מי ברעב ומי בצמא מי ברעש ומי במגפה מי בחניקה ומי בסקילה מי ינוח ומי ינוע מי ישקט ומי יטרף מי ישלו ומי יתייסר מי ייעני ומי יעשר מי ישפל ומי ירום.

מדוע אנו לא זועקים בשיברון לב ביום המשפט "סלח לנו אבינו כי חטאנו מחל לנו מלכנו כי פשענו", ולא עוד אלא שאנו חוגגים ביום זה...

הגמרא במסכת ראש השנה מביאה את המסר מבורא העולם מה עלינו לעשות ביום זה "ואמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זיכרונות כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר".

ביום ראש השנה אנו מעמידים את עצמנו בצד וכאילו מתעלמים ממעשינו הרעים, לא מתוודים על חטאינו ולא בוכים ומתחננים לסליחה. אנו מתמקדים בבורא העולם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וממליכים אותו למלך. בנוסף אנו אומרים פסוקי זיכרונות כדי שייעלה זיכרוננו לפניו לטובה, ואגב כך אנו מתחלחלים ומזדעזעים מעוצמת ההכרה שכל מעשינו מתועדים ונזכרים ושום דבר לא נשכח. והשופר הוא הכלי המסייע ומנווט הן את ההמלכה והן את שברון לבנו.

המסר שקיבלנו להמליך את בורא העולם מעורר מספר שאלות:
מדוע בורא העולם זקוק שאנו האנשים הקטנים שחיים מכוחו נמליך אותו ?
כיצד אנו יכולים להמליך את מי שמולך עלינו בין ברצוננו ובין שלא ?
מדוע צריך כל שנה המלכה מחדש ולא די שנזכיר שהוא המלך ?

למעשה בכל יום אנו מכריזים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ובזאת אנו מוסרים עדות לכל היהודים בעולם שאנו מאמינים בה' מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואין שום כח בעולם זולתו. האמירה נאמרת בבוקר ובערב מתוך אהבה גמורה "ולייחדך באהבה" מיד לאחר ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה – אוהב עמו ישראל, וכדברינו בקדושת מוסף "ערב ובוקר בכל יום תמיד פעמיים באהבה שמע אומרים.
בראש השנה אנו ממליכים את בורא העולם מתוך יראה. "ובכן תן פחדך..ואימתך..וייראוך..ושמך נורא על כל מה שבראת. בנוסף ההמלכה נעשית בסיוע השופר שתפקידו גם לעורר ולהחריד, ככתוב "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו".

בפרקי דרבי אליעזר (פרק י"א) מסופר שבתאריך א' תשרי הראשון הומלך הקב"ה למלך ע"י אדם הראשון "עמד (אדם הראשון) על רגליו והיה מתואר כדמות אלוקים. ראו אותו הבריות ונתייראו, כסבורים שהוא בוראם ובאו כולם להשתחוות לו. אמר להם באתם להשתחוות לי, בואו אני ואתם נלך ונלבש גאות ועוז ונמליך עלינו ה' שבראנו, לפי שהעם ממליכין את המלך ואין המלך ממליך לעצמו אם אין העם ממליכין אותו. הלך אדם הראשון לעצמו והמליך אותו ראשון וכל הבריות אחריו. אמר ה' מלך גאות לבש וכו'.

מדוע היה צריך להמליך מחדש את אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא.

בשונה מהסכמה או הכרה במלכות קיימת, המלכה הכוונה המלכה על אנשים ומקומות שלפני כן אינו מולך עליהם. וכי יש מקום כל שהוא בעולם שבורא העולם שאין עוד מלבדו אינו שולט עליו ?

בגמרא במסכת ברכות מלמדנו רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה", ומוסיף רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר "יראת ה' היא אוצרו".

יראת שמים הינה השטח היחיד שבורא העולם מגביל את עצמו מלשלוט כדי לתת לאדם בחירה על מחשבתו ומעשיו. בורא העולם כה מעריך את יראת השמים שלנו עד הוא שומרה כאוצר בבית גנזיו.

בן אדם נוצר כבעל בחירה לעשות טוב או רע, שלא כשאר הבריות שהם מונעים ע"י אינסטינקטים מולדים, ולכן נקרא האדם חלק אלוק ממעל. עמד אדם הראשון והמליך – השליט את הקדוש ברוך הוא על מוחו ולבו שכל מחשבותיו רצונותיו ומעשיו משועבדים לרצון הבורא.

ביום ראש השנה אנו מכריזים בקול גדול שאנו ממליכים עלינו את בורא העולם גם על החלק של הבחירה שבו הוא הגביל את עצמו מלשלוט עלינו, ואנו מתכוונים באמת ובתמים שכל מעשינו יהיו אך ורק כרצון הבורא כפי שמסר לנו בתורתנו הקדושה.

כנתינים נאמנים למלך, יש למלך העדפה להשאירנו בחיים מכיון שככל שיש יותר נתינים כך גדלה עוצמת הממלכה, וככל שהנתינים בריאים מסופקים ומאושרים גדל כבוד הממלכה.

אם נזכה באמת ובתמים להגיע ביום ראש השנה ולו לרגע קט להכרה אמיתית ורצון כנה אמין וברור לקבל עלינו את מלכותו של בורא העולם, הרי שאנו פותחים דף חדש והעבר הבעייתי שלנו יקבל יחס של רחמים סליחה מחילה וכפרה.

בספר נחמיה (ז-ח) מסופר על התקבצות בני ישראל ביום ראש השנה "ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ה' את ישראל.. ויאמר נחמיה..היום קדוש הוא לה' אלוקיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם.."

התאספות העם היא על פי הפסוק "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". מתאספים כולם בראש השנה כדי להמליך את בורא העולם למלך. העם כולו היה בשמחה, ככתוב "ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם". מיד לאחר שקבלו על עצמם עול מלכות שמים הם מקבלים על עצמם עול מצוות ולכן מבקשים מעזרא לקרוא בספר התורה. [במדרש מובא משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזרות, אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירותי, שאם מלכותי אינכם מקבלים גזירותי היאך אתם מקיימים].

ואז חל המהפך במצב הרוח של העם. "כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה" וביאר רש"י: מפני שלא קיימו את התורה כראוי.

אמרו להם עזרא נחמיה והלויים "חדוות ה' היא מעוזכם", החדווה – השמחה שבהכתרה היא המעוז שיפיג את הצער מכיון שכעת לאחר שהמלכתם את בורא העולם בשמחה באמת ובתמים הרי שוודאי תקיימו מצוותיו כראוי.
וכך מידי שנה ביום ראש השנה אנו מתנהגים כדברי דוד המלך בתהילים (פרק ב') "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". אנו ממליכים את ה' וכלפי חוץ שמחים שמחה גדולה אך בתוך הלב אנו ברעדה מאימת הדין.

תקיעת השופר המלווה את ההכתרה ואת הזכרון, מתחילה כתקיעה פשוטה בקול ישר שכך תוקעים ביום הכתרת המלכים להשמיע לכולם את דבר תחילת מלכותם, "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'". אך התקיעה הופכת מיד לתרועה, כנאמר בתורה "והעברת שופר תרועה" דהיינו קול ישר שהוא העברה ולאחר מכן קול שבור של תרועה.
בגמרא מבואר מה עניינה של התרועה: התרגום של תרועה הוא יבבה, ובאמו של סיסרא נאמר "בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא". למדים אנו שהכוונה תקיעה המדמה קול של בכי (בגמרא נחלקו האם כקולות גניחת חולים שהם מעט ארוכים או כקולות יללה כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים, ולכן אנו תוקעים תש"ת תר"ת תשר"ת).

מיד לאחר התרועה אנו תוקעים שוב תקיעה פשוטה של שמחה, שנאמר "תעבירו שופר כי קדוש היום לאדונינו וחדוות ה' היא מעוזנו". התורה מרמזת לנו בבירור שלאחר שהמלכנו בשמחה ובכינו בעצב, הרי שכעת אפשר באמת לשמוח.
"שנה טובה ומתוקה"