מסכת יומא, דף לה:
אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק (שם המטבע אז) חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו.
פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון.
אמרו, אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים.
כשעלה עמוד השחר (וצריך להפסיק את הלימוד בכדי להתפלל) אמר לו שמעיה לאבטליון: "אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא"?
הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה.
אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת.
א] יש להבין כיצד היה מותר להלל לסכן את עצמו ולשכב על גג ביהמ"ד ביום קר כל כך, דבר שעלול לגרום לסכנת נפשות כפי שאכן גם קרה?
ב] אמרו ראוי זה [-הלל] לחלל עליו את השבת. למה דווקא 'ראוי זה- הלל' וכי אם היה זה יהודי אחר לא צריך היה לחלל עליו את השבת?
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...