רבי שמעון בר רבי נסיב אתתא (התחתן).

צווח רבי לכל אבנן ולא צווח בר קפרא, (רבי יהודה הנשיא - רבי- הזמין את כולם ולא הזמין את בר קפרא)

אזל כתב על תרע ביתו מה שמחת את מיית מה יתרון לשמחתך, (הלך בר קפרא וכתב על שער ביתו: מה הטעם בשמחה בזמן שאתה יודע שלבסוף תמות).

נפק ר' אסתכל ביה אמר מאן הדין דלא צווחני ליה דכתיב אילין, (יצא רבי וראה את המשפט הזה. שאל רבי: מי זה ששכחתי להזמינו, וכך כתב)

אמרו ליה בר קפרא, אמר למחר אני עביר אריסטון וצווח ליה, (אעשה סעודה אחרת ואזמינו)

כיון דעלון אורחין יתבון למיגס (כשבאו האורחים וישבו לאכול - באותה סעודה אחרת)

הוה אמר תלת מאה מתלין על הדין תעלא תבשילא צנין, (בר קפרא דרש בפניהם מאה "משלי שועלים", האורחים היו מרותקים לדרשה עד שהאוכל הצטנן)

סלק רבי לגביה אמר ליה בגין מה את עביד כן ולא תשבוק אורחיא דייכלון, (בא אליו רבי ושאל אותו: מפני מה אתה עושה כן, והאורחים נמנעים מלאכול)

אמר ליה דלא תימרון למיגס אתית אלא בגין דלא צווחת לי עם חברי (אמר לו בר קפרא, שלא תחשוב שהצטערתי שלא קראת לי לאכול. אלא הצטערתי שלא קראת לי לשבת עם חברי).

 

2 הערות למחשבה:

1] מדוע נקט בר קפרא בצעד כה חריג הזכרת יום המיתה, ועוד בשער ביתו של רבי יהודה, ומאידך, מוזר עוד יותר, רבי יהודה מצדו לא מגיב בהפתעה מוחלטת או בהלם אלא מבין מיד: "מי זה האיש ששכחתי להזמינו"?

2] כאשר בר קפרא מרתק את אורחי הסעודה במשליו ומשכיח מהם את התבשילים הערבים הוא מצדיק את דבריו בטיעון תמוה: "בל תחשוב רבי יהודה, כי נפגעתי כי לא אכלתי, סיבת התנהגותי היתה מאחר שלא הוזמנתי לשבת עם חברי". האם אי ישיבה עם חברים "עם החברה" בלשוננו, היא סיבה יותר מוצדקת?