רבי שמעון | מערכת האתר

• הדפסה
• דואל

מסכת שבת לג:

יתבי (ישבו) רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו (איתם)
פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו (הרומאים), תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות
ר' יוסי שתק
נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן
תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס

הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות (כלומר, יהודה סיפר את זה למישהו אחר וכך התגלגלה השמועה עד למלכות)
אמרו (הרומאים) יהודה שעילה יתעלה יוסי ששתק יגלה לציפורי שמעון שגינה יהרג.

אזל הוא ובריה (רבי שמעון ובנו) טשו בי מדרשא (התחבאו בבית המדרש)
כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי (נשותיהם היו מביאות להם לחם וכד מים)
כי תקיף גזירתא (כשגברו החיפושים אחריהם)
אמר ליה לבריה (רבי שמעון אמר לבנו) נשים דעתן קלה עליהן דילמא מצערי לה ומגליא לן (שמא יענו את הנשים ויגלו להם)
אזלו טשו במערתא (הלכו להתחבא במערה)

איתרחיש ניסא, איברי להו (נברא להם) חרובא ועינא דמיא (עץ חרוב ומעיין מים).
והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא (היו מסירים את בגדיהם -שלא יתבלו- ומתכסים בעפר המערה)

כולי יומא גרסי (כל היום היו לומדים תורה)
בעידן צלויי (בשעת התפילה) לבשו מיכסו ומצלו (היו לובשים את בגדיהם להתפלל)
והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו (ולאחר מכן שוב היו פושטים את הבגדים בכדי שלא יתבלו)

איתבו תריסר שני במערתא (ישבו שתים עשרה שנים במערה)

אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא (בא אליהו הנביא ועמד בפתח המערה)
אמר מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה (אמר אליהו, מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה הגזירה?)
נפקו (יצאו) חזו אינשי דקא כרבי וזרעי (ראו אנשים שחורשים וזורעים)
אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה
כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף.

יצתה בת קול ואמרה להם
להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם !

הדור (חזרו) אזול (הלכו) איתיבו (ישבו) תריסר ירחי שתא
אמרי משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש
יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם. נפקו (יצאו)
כל היכא דהוה מחי (מכה) ר' אלעזר הוה מסי (מרפא) רבי שמעון
אמר לו בני די לעולם אני ואתה

בהדי פניא דמעלי שבתא (בערב שבת, אחרי צהרים)
חזו (ראו) ההוא סבא דהוה נקיט (מחזיק) תרי מדאני אסא (חבילות של הדסים) ורהיט (ורץ) בין השמשות.
אמרו ליה הני למה לך (למה אתה זקוק לחבילות הדסים אלו)
אמר להו לכבוד שבת
ותיסגי לך בחד (ולמה לא תסתפק באחד)
חד כנגד זכור וחד כנגד שמור

א"ל לבריה חזי (ראה) כמה חביבין מצות על ישראל
יתיב דעתייהו (התיישבה דעתם)

שמע ר' פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה (יצא לקבל את פניו)
עייליה לבי בניה (הכניסו לבית בנו)
הוה קא אריך ליה לבישריה (היה מטפל בבשרו)
חזי דהוה ביה פילי בגופיה (ראה שעורו מלא סדקים מחמת החול)
הוה קא בכי (רבי פנחס) וקא נתרו (נשרו) דמעת עיניה וקמצוחא ליה (מליחות הדמעות הכאיבה לרבי שמעון)
א"ל אוי לי שראיתיך בכך
א"ל אשריך שראיתני בכך שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך

דמעיקרא (לפנים) כי הוה מקשי ר"ש בן יוחי קושיא (כשהיה מקשה רשב"י קושיא) הוה מפרק (מתרץ) ליה ר' פנחס בן יאיר תריסר פירוקי (תירוצים)
לסוף כי הוה מקשי ר"פ בן יאיר קושיא הוה מפרק ליה רשב"י עשרין וארבעה פירוקי.

נקודות למחשבה:

א] מדוע כשראו את הסבא, התיישבה דעתם יותר מאשר כששמעו בת קול? הסבא שלקח שתי חבילות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, האם טמון כאן עומק נוסף מעבר לזה שזה כתוב בתורה פעמיים?

ב] "אשריך שראיתני בכך, שאם לא ראית בי כך לא מצאת בי כך", והלוא היה צריך לומר אשרי ולא אשריך. שהרי רבי שמעון הוא זה שזכה וגדל בתורה