בשכנותו של האמורא רבי זירא, שהתגורר בעיר טבריה שבארץ ישראל, גרו קבוצה של אנשים פושעים שכונו בשם הלא מחמיא - 'קבוצת הבריונים'. רחוקים היו אנשים אלו מן התורה ומן המצוות והעבירו את ימיהם בבטלה ובשיממון במקרה הטוב, ובמעשים רעים ושליליים במקרה הפחות טובו. חכמי העיר לא אהבו בלשון המעטה את הקבוצה הבלתי מרשימה הזו והתרחקו מהם ככל שיכלו. רבי זירא לעומת זאת היה מקרב אותם, מגלה חיבה כלפיהם, ומנסה לסייע להם ככל שניתן. היחס החם של רבי זירא לא מצא חן כלל בעיני החכמים שסברו כי רשעים אלו אינם ראויים לחיבוק ולקרוב. גם הבריונים מצידם לא נתנו סיבות טובות לחכמים לשנות את דעתם עליהם, הם המשיכו להתיחס לתוכחות הרבנים בזלזול ואת רבי זירא, מיטיבם, היו מכנים בלעג 'קטינא חרוך שוקיים' כלומר הגמד בעל השוקיים השרופות שכן לרבי זירא נכוו הרגלים בתנור רותח כאשר רק עלה ארצה מבבל. כל זה לא הפריע לרבי זירא להמשיך ולאהוב את אותם מופרעים ולהשפיע עליהם אך טוב.

 

באחד הימים הלך רבי זירא לעולמו. כל אנשי הארץ ואף מחו"ל באו לחלוק כבוד אחרון לאמורא הצדיק והטוב שהותיר אותם למנוחות. בין המלווים הרבים ניתן היה להבחין גם בקבוצת הבריונים השכונתית. פניהם היו עצבות והם היו נראו שרויים באבל עמוק. מי שהקשיב לשיחתם יכל לשמוע את הדברים הבאים: "עד אתה היה 'קטינא חרוך שוקיים' מגן עלינו בתפילותיו ומחלץ אותנו מכל עונש אלוקי, כעת עם לכתו, מי יתפלל עלינו?" שאלתם הרטורית והניגון הרך שנתנו כעת לכינוי 'קטינא חרוך שוקיים' הכניס את קבוצת הפרחחים לסערת רגשות, והרהורי תשובה החלו מתנוצצים בקרבם. לא עברו ימים רבים וקבוצת הבריונים כולה שבה בתשובה שלמה. 

 

סיפור נוגע ללב זה, סופר לנו על ידי חכמינו במסכת סנהדרין בדף לז. על אף סיומו האופטימי עולה שאלה ברורה: מדוע הקפידו חכמים כל כך על רבי זירא שנהג לקרב את אותם עלובים, ורבי זירא מצידו מדוע לא הפסיק לעזור ולסייע להם גם כאשר לעגו לו וכינו אותו בשמות מעליבים? 

 

כדי לענות על השאלה הזו יש לחזור אחורה בזמן ובמרחב לתקופה מוקדמת יותר לבבל הרחוקה שם התגורר רבי זירא קודם שעלה להתיישב בארץ ישראל.

 

כאשר החליט רבי זירא לנטוש את בבל, שהיתה מקום תורה מפואר באותם ימים, ידע שבכך הוא עובר על ציווי גלוי של רבו – רב יהודה שאסר על יהודים לעזוב מבבל ולעלות לארץ ישראל. רב יהודה סבר כי העולה לארץ ישראל קודם ביאתה של הגאולה עובר על מצוות עשה שנאמרה בירמיהו "בבלה יובאו ושם יהיו". רבי זירא שהחליט לעלות היה מתחמק מרב יהודה מאחר שחשש שרב יהודה יגזור עליו שלא לעלות. למרות החלטתו לא היה מסוגל רבי זירא לעלות ארצה מבלי להיפרד מרבו, אך מצד שני חשש כאמור מגזירתו. מה עשה, החליט רב זירא לשמוע דבר הלכה כלשהו מרבו ואקט זה יהווה את הפרידה  ממנו. הלך רבי זירא לבית המרחץ, היכן שרחץ רב יהודה, והקשיב להוראותיו של רב יהודה לשמשו, הוראות הסובבבות סביב ההנהגה הראויה בבית המרחץ. שמח רבי זירא ואמר: "אלמלי לא באתי לכאן אלא לשמוע דבר זה – דיי". 

 

במהלך הדרך הארוכה מצא רבי זירא את עצמו עומד לפני נהר מסוכן. את הנהר הזה היו חוצים במעבורת [ספינה קטנה] מצד לצד. אלא שבאותה שעה לא נראתה כל מעבורת באופק. הביט רבי זרא אנה ואנה והנה הוא מבחין בענף דק שחצה את שתי גדות הנהר כשמעליו מתוח חבל. למרות הסכנה עצומה לא היסס רבי זירא, והאמורא הבלתי צעיר החל להלך בזהירות על הענף הדק כשהוא מנסה לשמור על שיווי משקלו. באותה שעה חלף שם צדוקי שהבחין בנעשה וקרא בבוז: "הו עם פזיז. כבר בתחילה נהגתם בפזיזות כאשר הקדמתם פיכם לאוזניכם כשאמרתם 'נעשה ונשמע' כעת, המשיכה תכונה שלישית זו בגנטיקה שלכם וגם כעת אתם נוהגים בפזיזות כפי שהדבר מתבטא במעשה המסוכן בו אתה עושה במקום לחכות למעבורת מסודרת שתעביר אותך את הנהר". רבי זירא לא נבהל וענה לאותו רשע: "הארץ אליה אני חותר להגיע היא מקום שגם משה ואהרן לא זכו להגיע אליה, ומי אמר שגם אני אזכה להגיע? למקום כזה יש למהר ולהגיע ולא להמתין לכלי תחבורה מסודרים שאין לדעת מתי יופיעו".    

 

לאחר שהגיע רבי זירא ארצה קיבל על עצמו להתענות 300 תעניות ובמלים אחרות הוא החליט לצום כמעט שנה שלמה. מדוע דווקא 300? התשובה מתחלקת לשלשה חלקים:

את מאה התעניות הראשונות צם רבי זירא מתוך בקשה ותקווה כי מן השמים ישכיחו ממנו את כל הגמרא שלמד בבבל כלומר את התלמוד בבלי, שכן כאשר עלה רבי זירא ארץ ישראל ידע כי עליו לשנות את צורת הלמידה שלו ולעבור ללימוד הלתמוד הירושלמי שהוא תלמודם של בני ארץ ישראל. בקיאותו וזכרונו המושלם בתלמוד הבבלי עשוי היה להפריע לו בלימוד התורה הארצי-ישראלית החדשה. 

 

מאה התעניות השניות היוו תפילה שרבי אלעזר שהיה מנהיג הציבור באותה עת לא ילך לעולמו, שכן אם חלילה ייפטר רבי אלעזר, ידע רבי זירא כי עול הציבור יפול עליו והוא ייאלץ להיפרד משלוות לימודו. 

 

את המאה האחרונות צם רבי זירא כדי לא ליפול באש הגהינום. כדי להיות משוכנע כי תעניותיו אלו התקבלו היה רבי זירא בודק את עצמו פיזית מידי 30 יום [שאז, לפי חז"ל, מתחדשת האש לחודש נוסף] האם אכן ניצל מדין הגהנום וחסין הוא מפני האש. את הבדיקה הוא היה עורך בתנור אותו דאג להסיק היטיב מראש ולאחר שהגיע לשיא חומו נכנס היה לתוכו ומגלה כי אכן אין להבות האש משפיע עליו כלל. מאחר שהאש החומרית של העולם הזה, היא בערך פרופורציונאלי של אחד מששים של אש הגהנום השמימית הבין רבי זירא כי אם היא אינה משפיעה עליו הרי שיכול הוא להיות סמוך ובטוח כי גם לאש הגהנום לא תהיה כל גישה אליו.

 

באחד הימים נכנס רבי זירא כמנהגו החודשי לתנור הרותח רק שאז היו חבריו החכמים בקרבת מקום. הם הביטו בו או בלשון הגמרא 'נתנו בו את עינם' כשהמשמעות היא 'עין הרע', ובו ברגע נכווה רבי זירא הצדיק בשוקיו ולכינוי נוספו המלים 'חרוך שוקיים'.

 

מה מונח בסיפור ספיריטואלי זה? מפני מה בעצם צם רבי זירא כל כך הרבה תעניות ולשם מה נכנס מידי חודש לתוך אש לבדוק עצמו? ושאלה זו מקבלת משנה תוקף כאשר נזכרים בקביעה חזלי"ת אחרת ממסכת חגיגה: "תלמידי חכמים אין אור של גיהינום שולטת בהם. ודבר זה נלמד בקל וחומר מסלמנדרא [בעל חי ממשפחת הצבים הנוצר מן האש ועל כן חסין היא מפניו]: ומה סלמנדרא שהיא תולדת אש הסך מדמה אין האש שולטת בו, תלמידי חכמים שכל גופן אש, שנאמר הלא כל דברי כאש נאום ה', על אחת כמה וכמה? ולבסוף התמיהה הקרדינלית ביותר: מפני מה נתנו בו חכמים את עינם שעשויה היא להזיק וכפי שאכן התרחש?  

 

פרק 2

מאוסף הסיפורים הנ"ל עולה בפנינו דמותו של רבי זירא ומקבלת אור חדש, מרתק ולגמרי לא שגרתי. רבי זירא הוא דמות לא קונוונציונאלית, הוא איש שאינו דבק בתבנית התנהגות של הכלל והוא אינו נכנע לדעת הרוב, ובמלים שלנו, רבי זירא היה נונקונפורמיסט. כאשר הוא היה משוכנע בצדקת דרכו הוא לא היה מוכן לוותר על תפיסתו והוא שמר על מחוייבות אמיתית לדרכו. 

 

אם נעקוב אחרי התנהגותו של רבי זירא אנו נגלה אדם שאינו חת מלהגשים את שאיפותיו והוא אינו חושש, כאשר הוא משוכנע בנכונות בחירתו, מדעותיהם של חבריו. כאשר החליט רבי זירא לעלות לארץ ישראל הוא ידע כי רבו המובהק – רב יהודה לא רואה זאת בעין יפה, בלשון עדינה, ועם זאת הוא בוחר לעלות ארצה מבלי להתחשב בדעתו של רבו. והנה, על אף ההחלטה שגמלה בליבו הוא לא נכנע לעקרונותיו שמהרב נפרדים רק מתוך דבר הלכה והוא מוצא את שעת הכושר בבית המרחץ לשמוע את הנהגה הלכתית ורק אז מרשה הוא לעצמו לעזוב את המדינה. בדרך הוא לא נרתע, על אף גילו ובריאותו מלילך על ענף דק כשמשני צידיו גועש הנהר העמוק, שכן לאחר שהחליט לעלות לארץ, לא יעמוד מאום בדרכו, בטח לא לעגו המושחז של איזשהו צדוקי מרושע.

 

אחת מתכונותיו של הנונקונפורמיסט היא האמונה השלימה בבחירותיו והיכולת שלו לדבוק בהם גם אל מול נורמות או עמדות אחרות. כאשר הופיע רבי זירא בארץ ישראל והחליט להתמסר ללימוד המקומי, לא היסס וקיבל על עצמו מאה תעניות כדי לשכוח את התלמוד בבלי אותו שינן במשך כל חייו בארץ מולדתו. החשש כי הלימוד הקודם עלול להפריע לו בלימודו החדש אותו בחר כעת, הביא את רבי זירא לנקוט בצעד האמיץ והמפחיד אולי של חייו: לשכוח את כל מה שעמל ורכש במשך עשרות שנים, ולהעלים מטען רוחני ואינטלקטואלי שהביא לו מן הסתם מלבד סיפוק ומימוש עצמי גם כבוד ומעמד. כל זה לא מפריע לרבי זירא, והוא ממשיך לדבוק בקו החדש אותו החליט להוביל. 

 

אם ננסה לתרגם את רבי זירא למונחים של ימינו נראה כי לפנינו תעלה דמות של רב עצמאי בעל דעות והתנהגות לא קונפורמיסטית אך גם איש בעל צניעות וענווה לא מצויים. רבי זירא משוכנע כי הוא אינו צדיק גדול והוא בוחר להתעלם ממאמר חז"ל המבטיח כי תלמיד חכם יכול להיות סמוך ובטוח כי אין אש הגיהינום שולטת בו. לכן הוא מבצע בדיקת מבחן מידי חודש לבדוק האם הועילו תעניותיו והוא אכן חסין מפני להבות הגיהינום. במקביל הוא מתקרב לחבורה של בריונים, פרחחים שאינם סרים למרות הרבנים ומנסה לסייע ולקרה אותם בכל דרך. סביר להניח שההתנהגויות הבלתי רגילות האלו לא מצאו חן בעיני חבריו החכמים. הם סברו כי אל לו לתלמיד חכם כה גדול להתקרב לאנשים כל כך שליליים, ואל לו לרב גדול מוכר ומפורסם לבדוק את עצמו בתוך תנור של אש מידי חודש, אפשר שסברו חכמים כי אנשים עלולים ללמוד מדרכיו של רבי זירא ולהתקרב גם כן לאותם טיפוסים מזיקים או לבצע אקטים רוחניים מסוכנים כמו בדיקה גופנית עצמית בתוך תנור לוהט. רבי זירא כאמור לא התרגש והמשיך לדבוק בנתיב אותו סלל לעצמו, אך חכמים התקשו לקבל את ההתנהגות של הרב העצמאי ולמרות גדולתו נתנו בו לבסוף את עינם – עין הרע והוא נפגע ונחרך בשוקיו.