אחת הפרשיות העצובות אך גם המשונות שעברו על ישראל בתקופה של אחרי עידן יהושע בן נון, היא פרשיית פסל מיכה. יהודי בשם מיכה מקים לעצמו מקדש קטן, בתוכו הוא מציב פסל, וממנה לו גם כהן. אז בתהליך מקרי לגמרי הפסל והכהן מגיעים לידי שבט דן, והם, בעשרות אלפיהם, בוחרים לעבוד את הפסל ולהקריב לו ולכהן קרבנות.

 

למרות שאלילות בימים ההם לא היתה דבר זר לעמי הסביבה וממילא גם לעם ישראל, עדיין לא ברור כיצד התגלגלו הדברים שיהודי מקים לו מקדש עם פסל של עבודה זרה בביתו? איך הוא מצליח למצא לו כהן, וכיצד קורה ששבט שלם מישראל נוהה אחרי הדבר המוזר הזה ומחליט לעבוד אותו בהתלהבות לא מצויה?

מעיון מדוקדק בפסוקים המספרים את מעשה פסל מיכה, עולה תחושה חזקה, כי לא היה כל דבר מכוון, אלא הדברים 'התגלגלו להם מאליהם'. פעולה קטנה גררה פעולה מעט גדולה יותר, והיא הביאה לדפוס רחב יותר וכן הלאה עד לסגידתם של עם שלם את הפסל המוזר שהקים מיכה.

כדאי להיזכר איך הכל התחיל.

 

בהר אפרים גר יהודי בשם מיכיהו. האותיות י ו- ה' שבשמו מלמדים כי צדיק היה האיש ועל כן שמו של ד' טבוע היה בשמו. לאיש הזה היתה אמא שהחזיקה ברשותה סכום של אלף ומאה כסף. באחד הימים נעלם הכסף והאשה שחיפשה אותו נואשות קיללה את הגנב באלה חמורה. את הכסף גנב הבן מיכיהו, וכשמעו את הקללה החמורה נחרד, והחליט להשיב את הכסף לבעליו

 

 

האם המאושרת, מודיעה לבנה כי כאשר הכסף היה עדיין גנוב היא נדרה לה' כי הכסף יוקדש ליצירת פסל מסכה, והבן מיכיהו יהיה הגזבר הממונה על ביצוע הנדר. חז"ל מספרים כי לא היתה כוונתה לעבודה זרה ממש, אלא לאובייקט רוחני שישמש כעין מתווך לכוחות עליונים. מכל מקום האם מגישה לבן את הכסף, והוא שהיה כאמור אדם צדיק שגם שב בתשובה על מעשה הגניבה סירב לשתף פעולה עם נדרה הביזארי של האם. אלא שהאשה המבוגרת לא מתייאשת היא נוטלת את הכסף ומזמינה אצל הצורף המקומי יצירה של פסל ומסכה אותם היא מניחה בבית בנה.

 

 

מיכיהו לא התנגד כפי הנראה להנחתו של הפסל בביתו, ייתכן כי לעצמו הוא אמר "מה כבר עלול פסל דומם זה להשפיע"? אלא שמהר מאד, מגלה מיכיהו כי הוא נמשך לאובייקט המוזר שהגיע אליו מאמו, והוא מתחיל להאמין בו ולהיקשר אליו יותר ויותר עד שהוא מחליט לבנות מסביבו מקדש קטן וגם למנות לו 'כהן' זמני מאחד מילדיו. בשלב זה הוא כבר מאבד את השם 'מיכיהו' והוא נקרא סתם בשם 'מיכה'.

 

 

איש לא מוחה על התנהגותו המתמיהה של מיכה, שנחשב היה עד כה לאיש ישר וירא אלוקים, מאחר שבאותה עת לא היה מלך או מערכת שלטון מסודרת בישראל, ואיש 'הישר בעיניו יעשה'.

 

 

 

באותם ימים חי לו בחבל ארץ אחר בשטחה של ישראל – בית לחם יהודה נער ששייך היה למשפחת יהודה, אך היה בעיקרו לוי, כלומר אביו היה לוי, אמו היתה יהודהית. לפי גישה אחת בחז"ל היה זה נכדו של משה רבנו יהונתן, בן לבנו גרשם. מאחר שללויים לא היה חלק ונחלה בארץ, התגורר הנער בנחלתם של בני שבט אמו. הנער שחש כי הוא אינו רצוי במקום שאינו ביתו הטבעי, וסיכוייו להשיג פרנסה במקום קלושים, החליט לנטוש את בית לחם ולחפש את גורלו היכן שישאוהו רגליו. במהלך שיטוטיו הוא מגיע להר אפרים, לביתו של מיכה ולשאלתו הוא משיב לו כי הוא בן שבט לוי התר אחר מקום מגורים ופרנסה.

 

מיכה שמזהה לפניו 'לוי' בין לשבט הכהונה והאצולה המתאים בדיוק לתכניות ה'מקדש' שלו, פונה אליו ומציע לו הצעה כלכלית שאי אפשר לסרב לה

 

 

אלא שהלוי, בדיוק כמו מיכה זמן קצר קודם לכן מסרב לשתף פעולה עם הסטייה האלילית של מיכה והוא עוזב אותו ופונה לדרכו. מה ארע בדיוק מיד אחר כך, קשה לדעת, אך כנראה שהנער הבין שאין לו לאן ללכת והוא מסכים בלית ברירה 'רק' לשבת בביתו של מיכה, אך לא לשמש ככהן במקדש האלילי שלו

 

 

אלא שגם כאן, כמו בריטואל קבוע מראש, לא עובר זמן רב והנער ששוהה בקירבתו של הפסל מסכים להפוך ל'כהן' רשמי המטפל בכל עניני האל החדש

 

מיכה עצמו, שכבר מזמן שכח שמדובר בפסל מכסף שנוצר על ידי צורף אליו התנגד גם הוא בעצמו בתחילה, היה אפוף כעת התלהבות ואמונה, ובלהט ה'קדושה' הכריז באזני כל מי שהיה מוכן לשמוע כי הלוי לא הגיע אליו ב'מקרה' אלא את הכל סיבב האלוקים כדי שהמקדש האלילי אותו הקים יפרח ויפעל באופן מסודר

 

אז מה היה לנו פה? זקנה מטורפת שקונה גוש מתכת שיקשר בינה לבין העולמות העליונים, ויהודי צדיק שבתחילה סירב להשתתף בחגיגה אך מהר מאד, גילה שאין הוא מסוגל להתנתק ממנה. התסריט חוזר על עצמו בחלק השני: נער שמחפש את דרך חייו, נקלע למעונו של מיכה ולמקדש של הפסל, כשגם הוא מסרב בתחילה להיעשות כהן לסטייה המשונה של מיכה, אך מהר מאד הוא מגלה שהוא לא מסוגל להתנתק ממנה.

 

 אצל שני האישים אנו מבחינים כי ההיחשפות לפסל וחוסר ההתנגדות הראשונית אליו [ההסתגלות] מקהה כנראה את הרגישות, והסלידה הטבעית ממנו פוחתת עד שבהדרגה הופכת לחיבה, התקשרות, ואפילו אמונה. גם בביולוגיה קיימת תופעת ה'הסתגלות' המתבטאת בכך שגירויים שהאורגניזם ייחשף להם בעתיד יביאו לתגובה מופחתתמצידו משום הסתגלותו אליהם, ולמשל, אדם העובד עם טרקטור שחושיו הסתגלו לרעש החזק, יגיב בצורה מופחתת לרעש העז מאשר אדם אחר, או אף ממנו עצמו כמה שנים קודם לכן.

 

בנוסף, בפסיכולוגיה החברתית, אנחנו מכירים את תופעת ה'דיסוננס הקוגניטיבי', מצב בו הפרט נמצא בקונפליקט מול שני עמדות או התנהגויות, כאשר הוא מחזיק בעמדה מסויימת אך מתנהג על פי עמדה סותרת, ולמשל אדם המחזיק בדעה כי השמש מזיקה לבריאות, אך בה בעת הוא ישב שלש שעות בשמש. אדם עב כרס האוכל לתיאבון אך יודע כי ריבוי המאכל עלול לסכן את בריאותו.

 

זהו מצב של חוסר עקיבות והוא מלווה לעתים קרובות בתחושה לא נעימה של מתח. כדי להפחית את המתח עשוי האדם לנקוט בכמה דרכים: להפחית מחשיבות הדיסוננס, ולצורך הענין "לא אכפת לי שאני שמן, החיים קצרים וצריך ליהנות כמה שיותר". או לשנות את אחת הקוגניציות [התפיסות] שגורמות לדיסוננס ולמשל "אני בעצם לא צריך דיאטה" או "אין כל פסול בלהיות עב כרס".

 

מיכה וגם הנער הלוי חווים דיסוננס קוגניטיבי קלאסי. הם מסתגלים לפסל חיים במחיצתו, ואת המתח הדיסוננסי השורר בקרבם בין הקירבה לצלם לבין אמונתם היהודית באלוקים הם פותרים על ידי שינוי אחת הקוגניציות – הפיכת הפסל לקדוש ובניית מקדש סביבו, והירתמות מלאה לעבודתו ולכהונתו.