יפתח פרק 2 - משא ומתן מדיני | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

יפתח, שנעשה למלך ומושל, לא מבזבז זמן ושולח מסר מדיני למלך בני עמון: מה לך ולי, מדוע מבקש אתה לפתוח במלחמה? מלך בני עמון משיב לצירי יפתח כי ישראל גזלו את אדמתו והוא דורש אותה חזרה

 

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח: כִּי לָקַח יִשְֹרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן, וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם.

 

על מה דיבר מלך בני עמון? כאשר עלו ישראל ממצרים ארצה, נלחמו הם עם האמורי, שהתעקש לפתוח עמם במלחמה, וירשו את ארצו. חבל ארץ זה היה שייך פעם לעמון ומואב ונכבש על ידי סיחון מלך האמורי. כעת מבקש מלך בני עמון להשיב לו את ארצו הגזולה, ואף לשלם לו פיצויי שכירות על מאות השנים בהם ישבו שם ישראל ועל כן "השיבה אתהן בשלום". יפתח שומע ומשיב למלך העמוני תשובה המורכבת מארבע טענות. בטיעוניו מתייחס יפתח גם לארץ מואב הגזולה כביכול. הסיבה לכך לדעת חז"ל היא משום שעמון ומואב היו ארצות תאומות (מכח היות עמון ומואב אחים) ומלך אחד שלט על שניהם, פעם היה זה מבני עמון ופעם מבני מואב. לגישה אחרת, בחלק מואב שהורש על ידי ישראל היתה רצועת אדמה וחבל ארץ ששיך היה לבני עמון, ומפני כך התייחס יפתח למואב.

 

בטענתו הראשונה מתייחס יפתח לעובדה כי הארץ נכבשה מסיחון, ולא ממואב ועמון, כך שאין לישראל כל שיג ושיח עם העמונים. יתירה מזו מבהיר יפתח, כאשר עברו ישראל ליד ארץ בני מואב, ביקשו ישראל מהם כמו ממלך אדום קודם לכן, לעבור בתשלום בארצם, וכאשר סירבה מואב נזהרו ישראל לא להתקרב ולחדור את גבול מואב וחנו מעבר לארנון שהיווה את גבול מואב

 

כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְֹרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן: כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְֹרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה: וַיִּשְׁלַח יִשְֹרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְֹרָאֵל בְּקָדֵשׁ: וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב: 

 

בטענתו השניה מוסיף יפתח, כי גם מסיחון ביקשו הם לעבור בארצו, ואף הוא סרב. אלא שלהבדיל ממואב, בחר האמורי לצאת למלחמה עם ישראל, מלחמה בה נוצח והפסיד את ארצו

 

וַיִּשְׁלַח יִשְֹרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְֹרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי: וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְֹרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְֹרָאֵל: וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְֹרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְֹרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא

 

עוד מוסיף יפתח ואומר כי על מלך בני עמון לזכור כי כל נצחונות ישראל, וירושת הארץ היו ענין אלוהי, מיסטי, רוחני, ומאחר שכך אין לו למלך העמוני לטעון טענות מדיניות – ארציות שאינן תופסות במקום של התערבות אלוהית. הוא מוסיף בלעג, או ברצינות - תלוי את מי שואלים - כי גם אילו היה משיג המלך העמוני את ארצו, או כל חבל ארץ אחר, בעזרת אלוהיו, לא היה מצפה כי יתבעו אותה ממנו אחר שהוא קיבל אותה ישירות מן האל.

 

וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְֹרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְֹרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא: וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן:וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ? הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִיֹשְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ.

 

לבסוף מציג יפתח את טיעונו האחרון, שנוגע שוב בסוגיא משפטית מדינית, ומזכיר למלך בני עמון, כי בלק מלך מואב בעת ההיא, ידע שישראל נטלו את ארץ מואב הישנה, ועל אף חוזקו הרב לא מחה, ולא ערער על עובדה זו. מאז חלפו 300 שנים, ומלכים רבים התחלפו במואב ועמון ואיש מהם לא הגיש תביעה לשינוי המצב הקיים. עובדה זו מוכיחה כי מנהיגים אלו הבינו כי אין להם כל עילה לתביעה על חבל ארץ זה, ושתיקתם רבת השנים מהווה כעין הסכמה להיאחזות בני ישראל בעבר הירדן, או בלשון חז"ל "ואין לך חזקה גדולה מזו"

 

וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרֹב רָב עִם יִשְֹרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם? בְּשֶׁבֶת יִשְֹרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא?

 

בסיס הטענות

טיעוניו של יפתח, נתפסים במבט ראשון, כקביעות לוגיות שקשה לערער אחריהן. יפתח בארבע טענות מקיף את כל סוגיית כיבוש ארץ סיחון, הן ברמה המדינית, הן במישור המשפטי, והן ברובד האלוהי, ומבהיר למלך בני עמון כי לתביעותיו אין 'קייס'. ועם זאת בהתבוננות מעט יותר מעמיקה עולים מספר חולשות בטיעוני יפתח: יפתח מסביר כי ישראל לא לקחו את הארץ ממואב אלא מסיחון. מדוע עובדה זו צריכה 'לעניין' את המלך העמוני, וכי מפני שישראל השיגו את הארץ מגוף אמצעי שגנב את האדמה, הם פטורים מלהשיבה לבעליה החוקיים? גם האיזכור של סיחון שפתח במלחמה נשמע לא רלוונטי ביחס למלך העמוני שמבחינתו טוען שגם סיחון ההיסטורי הוא גנב וגזלן שלקח בכח את ארצו.יפתח נעזר בעובדה שכיבוש ישראל וירושת הארץ היו ענין אלוהי טהור, וכי אל לו למלך בני עמון להתערב במה החליט האל. אלא שקביעה זו נשמעת משונה מעט לאור ההנחה שמלך בני עמון אינו מאמין כלל בה' אלוקי ישראל. להיפך, הוא מאמין באליל בשם 'כמוש' כמו שמציין יפתח עצמו מיד. ולבסוף, הטיעון כי בלק והמלכים במשך מאות השנים לא ערערו על חזקת בני ישראל, הוא אמנם טיעון משפטי, הגיוני וחזק, אלא שעל זה יכל אולי מלך בני עמון לטעון כי הגם שבלק והמלכים שבאו אחריו אכן פחדו מהישראלים, הוא לעומתם לא חושש ועל כן מכריז עליהם מלחמה.

 

לא שיחות שלום

לאור האישיות העזה חסרת המורא והפחד של יפתח שהוזכרה גם בפרק הקודם, נדמה שהקריאה בטיעוניו של יפתח או 'המנגינה -, האינטונציה שלהם, צריכה להיות שונה. יפתח לא בא להסביר, לשכנע, או להצטדק בפני מלך עמון. להיפך, יפתח מאיים על העמוני ומבהיר לו שלא כדאי לו לפתוח במלחמה. לצד טיעוניו כי הארץ, לפחות על פי תפיסתו שייכת לישראל, מונח גם המסר למלך העמוני כי לטובתו הוא, כדאי שייסוג מן תכניתו, שאם לא כן יובס ויוכה במערכה. ייתכן שזו הסיבה ששליחותו של יפתח נפתחת במלים הקשות והמאיימות "כה אמר יפתח".

 

הצעת דבריו של יפתח נפתחת באמירה כי ישראל לא לקחו את ארץ בני מואב, אלא הם כבשו אותה מסיחון. בעובדה הזו מציין יפתח כי ישראל אינם מחרחרי מלחמה, להיפך, ממואב ואדום שלא איפשרו להם לעבור בגבולם התרחקו. גם מסיחון מלך האמורי ביקשו בנימוס לעבור בגבולו אלא שהוא לא רק שלא איפשר זאת אלא גם נערך עמם למלחמה. במלחמה הזו הפסיד סיחון וגם איבד את ארצו. בתיאור ההיסטורי הזה, מלבד ציון העובדה היבשה כי הם לא נטלו מאום מבני מואב, יש יותר מרמז גלוי למלך העמוני הנוכחי: ישראל הוא אולי עם שוחר שלום ומתעב מלחמה, אך אל תטעה, אם ייאלץ להגן על עצמו - מכתו תהא כואבת. ראה על כך מקרה סיחון.

 

עוד מבהיר יפתח כי את הנצחונות שלהם השיגו הישראלים בעזרתו של האלוקים בו הם מאמינים. גם כאן  - מעבר לעובדה כי ישראל, מבחינתם מכל מקום, לא רואים עצמם כגזלנים מאחר שהארץ ניתנה להם כירושה אלוהית - מסתתר איום גלוי. שכן האלוקים הזה, פתח בפניהם את שערי ארץ ישראל, הביס וגרש את גויי הארץ, וכנגד כל הסיכויים איפשר לעם של עבדים להכות את צבאו הכובש של סיחון מלך האמורי שוק על ירך. יפתח איפא, לא משכנע את מלך בני עמון להאמין באל, אלא הוא רק מציין בפניו עובדה כי צבאו שמאמין ובטוח באותו אל ניצח  בכל מלחמותיו. לצורך ההשוואה וכדי להקל על העמוני את ההחלטה מציע לו יפתח להשוות בין אלוקי ישראל לבין אלוהיו הוא ולבחור האם כדאי לו לצאת למלחמה. לבסוף, אם המלך העמוני עדיין לא השתכנע, מציג יפתח את טיעונו הפרקטי ביותר: 'הטוב טוב עתה מבלק בן ציפור', ובמלים אחרות, האם אתה באמת סבור כי אתה יותר 'חכם' מאותם עשרות מנהיגים שבמשך 300 שנה הבינו את הלוגיקה אותה אני מנסה להסביר ולכן נמנעו מלתקוף את ישראל?

 

את דבריו, בדיוק כמו את טיעוניו, מסיים יפתח במסר פייסני הכולל בתוכו גם הרתעה ואזהרה

 

וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶֹה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי. יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן.

 

אלא שמלך בני עמון מסרב להבין או להירמז והוא נותר בדעתו להילחם עם ישראל.