כחבר במסגרת חברותא אני נדרש לשאלה מה הביא אותי לקחת חלק ברעיון המחבר בין דתיים וחילונים, אחת התשובות שיש לי, נמצאת בשורות הבאות שהעליתי על הכתב לפני שנתיים בתקופה זו.
בימים הללו שבין צפירת הזיכרון לחללי השואה, השם יקום דמם. לצפירת הזיכרון לנופלים במערכות ישראל. ימים בהם מתבקשת ועולה הציפייה שתשרור תחושת אחדות בעם. יש מי שמעוניין להפוך אותם לימים של ניכור בין חילונים לחרדים. העילה היא בדרך כלל נושא העמידה בצפירה- בלי להיכנס לנושא הטעון הזה.
אני כצעיר חרדי, מודה שבמשך שנים הייתי מושפע מהאווירה בתקשורת, שגרמה לי לחשוב שבתקופה זו עלי להצניע את עצמי ככל האפשר. כמו שבזמן של חגים ותפילות אני נראה לעין בכל מקום, מסביר, מלמד ומעניק מהערכים שהתחנכתי בהם. כך בזמני האבל הממסדיים הללו אני צריך "להיעלם" מהשטח עד יעבור זעם.
ידעתי שההסברים המלומדים של הדוברים החרדים בדבר הנצחה בסגנון יהודי כמו לימוד משניות וקריאת תהילים, נשמעים באוזני החילוני המצוי כתירוצים מתפתלים ומצטדקים ולא כתשובה אמיתית וכנה.
שנה אחת בערב יום הזיכרון החלטתי לעשות מעשה נועז, ארזתי בשקית ספר תהילים, כרך משניות ונר זיכרון. שמתי פעמי לבית שכני החילוני. בוא, הצעתי לו, בוא נכבד ביחד את זכרם של החיילים שנפלו כיהודים במערכות ישראל ונעשה משהו עבורם. וכך הנחנו על השולחן את נר הזיכרון הדולק, פתחנו את ספר התהילים לוחשים יחד את פסוקי הנצח. אחר כך למדנו יחד מספר משניות שנוהגים ללמדם לעילוי נשמה. כשנסגרו הספרים נפתחו הלבבות ואז ברגע של גילוי לב הוא אמר לי, אתה יודע? השנה זו הפעם הראשונה שאני באמת "עושה משהו" ביום הזיכרון. ואני בגילוי לב משלי עניתי לו, "גם אני"!
ואז באה לי פתאום התובנה שחייבים להפוך את הימים הללו לימים של חיבור, ימים שהמכנה המשותף היהודי ההיסטורי של כולנו יגבר מעל המפרידים. והזיכרון שיישאר לנו מימי הזיכרון יהיה של עם אחד בלב אחד!
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...