מצות שמיטה - עבדות ה' באמת | בית דוד

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר : דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ, אשר אני נתן לכם, ושבתה הארץ שבת לה': (ב-א,כה ) 
 
מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה  ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. (רש"י)
 
ועדיין אנו שואלים: מדוע זכתה מצוה זו דוקא, שיוזכר הר סיני על ידה? מה המיוחד שבה, הקושר אותה להר סיני יותר מכל מצוה אחרת?
 
תרי"ג מצוות ישנן בתורה, ואין אחת מהן דומה לרעותה; אך כל המצוות מהוות ביחד מכלול אחד גדול - עבודת ה'. באמצעות המצוות, אנו עובדים את ה'. ב"חובות הלבבות" ישנו שער מיוחד, שער עבודת ה', שבו הוא מבאר ומגדיר את  מהותה של עבודה זו: "...שגדר העבודה, כניעת מי שמטיבים לו למטיב בטובה שיגמלהו על טובתו כפי יכלתו".
 
מהותה של עבודת ה' בכלל היא, איפוא, כניעה: הנברא יכניע את עצמו לפני בוראו "כפי יכלתו", כלומר: הכנעה בכל נימי נפשו, בכל רמ"ח אבריו, בכל רגע ורגע. לא בכדי ניתנה התורה לעם ישראל על הר סיני, השפל והנמוך  שבהרים. הכנעה אינה "תוספת "ו" הידור" בעבודת ה', אלא עצם מהותה.
 
כמובן שמה שנכון לגבי עבודת ה' בכלל, נכון גם לגבי הפרט, דהיינו המצוות המרכיבות את הכלל. כל מצוה חייבת  להעשות מתוך הכנעה לבורא. בל נחשוב, שזה דבר קל; יכול אדם לבוא לבית הכנסת עם אתרוג מהודר שאין כמוהו - ודוקא בשל כך יחטיא את המטרה. יתכן, שהרגשה של "אני ואפסי עוד" תציף אותו בשעה שיברך עליו. יתכן שכלל לא ירגיש בכך, כי הרגשה זו תהיה עטופה היטב ב"רגשות של קדושה". אבל אם לא יבדוק אחריה היטב, אם לא ימשש את עצמו בחורים וסדקים על מנת לעקור אותה מלבו, בטוח שהיא מסתתרת אי שם... ואז קיים אמנם את המצוה, אבל הוא לא עבד את ה'...
 
לא באתרוג בלבד, אלא בכל מצוה ומצוה אורבת לנו הסכנה הזו. תמיד, תמיד חייבים לחשוב היטב, אולי הסיפוק העצמי, הגאוה שב"ה זכיתי, מתלווים למצוה שאנו מקיימים, כדי להפחית את ערכה ולנטרל את השפעתה על נפש האדם. אך ישנה מצוה, שבה הסכנה הזו כמעט ולא קיימת. מצוה, שכל כולה - השפלת האדם.
 
מצוה זו היא מצות השמיטה. במשך שש שנים הוא היה בעל הבית, המחלק מתנות לעניים, ועכשיו הוא הופך להיות קבצן; הוא בא לשדה "שלו" כדי לאסוף מן ההפקר, יחד עם כולם, יחד עם העני שרק אתמול עמד בפתחו וביקש נדבה, ויחד עם עבדו, קנין כספו. עכשיו, הם שותפים שווים בעסק. "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך". ויותר מזה: אפילו בין חיה לאדם, לא הבדילה התורה. "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול". מותר לך להחזיק אוכל בבית, כל עוד שיש לחיה בשדה. כלה לחיה בשדה - תוציא את מה שיש לך בבית, ותתחלק עמה !
 
מי שכך נוהג, אין סכנה שירגיש גבהות הלב בקיום המצוה. כאן מובטח מראש, שתהיה זו מצוה שתשיג את מטרתה, עבודת ה' במלוא מובן המלה. אם ישנה מצוה שעליה ניתן לומר שהיא "ניתנה מסיני", מאותו הר סיני שהשפיל את עצמו יותר מכל ההרים, ובזכות זו זכה למתן תורה, הרי זו מצות השמיטה. ולכן דוקא במצוה זו בחרה התורה, כדי ללמד אותנו את הקשר של המצוות עם הר סיני: "מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני ".
 
(ע"פ חתם סופר)