וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר : דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ, אשר אני נתן לכם, ושבתה הארץ שבת לה': (ב-א,כה ) 

 

מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה  ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. (רש"י)

 

ועדיין אנו שואלים: מדוע זכתה מצוה זו דוקא, שיוזכר הר סיני על ידה? מה המיוחד שבה, הקושר אותה להר סיני יותר מכל מצוה אחרת?

 

תרי"ג מצוות ישנן בתורה, ואין אחת מהן דומה לרעותה; אך כל המצוות מהוות ביחד מכלול אחד גדול - עבודת ה'. באמצעות המצוות, אנו עובדים את ה'. ב"חובות הלבבות" ישנו שער מיוחד, שער עבודת ה', שבו הוא מבאר ומגדיר את  מהותה של עבודה זו: "...שגדר העבודה, כניעת מי שמטיבים לו למטיב בטובה שיגמלהו על טובתו כפי יכלתו".

 

מהותה של עבודת ה' בכלל היא, איפוא, כניעה: הנברא יכניע את עצמו לפני בוראו "כפי יכלתו", כלומר: הכנעה בכל נימי נפשו, בכל רמ"ח אבריו, בכל רגע ורגע. לא בכדי ניתנה התורה לעם ישראל על הר סיני, השפל והנמוך  שבהרים. הכנעה אינה "תוספת "ו" הידור" בעבודת ה', אלא עצם מהותה.

 

כמובן שמה שנכון לגבי עבודת ה' בכלל, נכון גם לגבי הפרט, דהיינו המצוות המרכיבות את הכלל. כל מצוה חייבת  להעשות מתוך הכנעה לבורא. בל נחשוב, שזה דבר קל; יכול אדם לבוא לבית הכנסת עם אתרוג מהודר שאין כמוהו - ודוקא בשל כך יחטיא את המטרה. יתכן, שהרגשה של "אני ואפסי עוד" תציף אותו בשעה שיברך עליו. יתכן שכלל לא ירגיש בכך, כי הרגשה זו תהיה עטופה היטב ב"רגשות של קדושה". אבל אם לא יבדוק אחריה היטב, אם לא ימשש את עצמו בחורים וסדקים על מנת לעקור אותה מלבו, בטוח שהיא מסתתרת אי שם... ואז קיים אמנם את המצוה, אבל הוא לא עבד את ה'...

 

לא באתרוג בלבד, אלא בכל מצוה ומצוה אורבת לנו הסכנה הזו. תמיד, תמיד חייבים לחשוב היטב, אולי הסיפוק העצמי, הגאוה שב"ה זכיתי, מתלווים למצוה שאנו מקיימים, כדי להפחית את ערכה ולנטרל את השפעתה על נפש האדם. אך ישנה מצוה, שבה הסכנה הזו כמעט ולא קיימת. מצוה, שכל כולה - השפלת האדם.