יש בעל בית: עם התיישבות ישראל בארצם והעברת נחלותיהם לרשותם, עשויים האנשים לחשוב כי האדמה שייכת להם וכי הם בעליה היחידים.

 

כדי לשלול מחשבות מוטעות כעין אלו מצווים ישראל לשבות בשנה השביעית ולהימנע מכל מלאכה הקשורה לשיבוח האדמה. בשנה זו הופכים האדמות להפקר וכל הרוצה לבא וליטול ממנה פירות או ירקות רשאי. זו הסיבה שהכתוב מדגיש כי "שבתה הארץ שבת לה'" כלומר, השבתת האדמה לא באה כדי לאפשר לאדמה 'לנוח' שנה אחת כדרך שנהגה החקלאות המודרנית, אלא היא נערכת רק כדי לקיים את מערך השמיטה שהוא ציווי אלוקי טהור.

 

פרשנות נוספת רואה בסדרת השמיטה מקבילה ישירה לבריאת העולם, גם שם ברא אלוקים את העולם בששה ימים וביום השביעי שבת ממלאכתו. השמיטה, לפי גישה זו היא זכר למעשה בראשית ובריאת העולם, וזו גם הסיבה שהיא מכונה בשם "שבת לה'".

 

מה עניין שמיטה אצל הר סיני?

כך או כך, פרשיית השמיטה מתחילה באופן מפתיע באיכון בו היא נאמרה: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור: כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה'". מפני מה הוזכר כאן הר סיני? חז"ל מסבירים כי הכתוב בא ללמדנו, שכשם שמצוות השמיטה נאמרה בהר סיני על כל פרטיה ודקדוקיה, כך גם כל המצוות נאמרו בסיני על כל פרטיהן ולא רק בכותרותיהן. אך מדוע הודגש כלל מתודי חשוב זה דווקא בהקשר למצוות השמיטה ולא לגבי מצווה 'קלאסית' יותר?

 

פרשנות מאוחרת סבורה כי בדווקא נלמד כלל זה בפרשת שמיטה, שהופיעה שלא במקרה מיד לאחר פרשיית המגדף הזכורה מסיום הפרשה הקודמת. הסמיכות של שני הארועים לא יכולה שלא להעלות מחשבה על הניגוד המפתיע בין חוסר הידיעה בדבר עונשו של המגדף לבין מצוות שמיטה שנאמרה על כל פרטיה ודקדוקיה. לפי פרשנות זו, דווקא השמיטה, [בניגוד גמור לעבירת ה'מגדף'] שאינה שייכת בכל מקום [רק בארץ ישראל], ובכל זמן [רק בשנה השביעית] עשויה היתה להיתפס כמצווה חסרת 'שיניים', שהנסתר בה רב על הגלוי, ועלולות היו לצוץ טענות כאילו חלק מפרטיה הומצאו על ידי החכמים בשנים מאוחרות יותר. כדי לשלול הנחנה מוטעית זו, מדגיש הכתוב כי גם מצוות הנתפסות לכאורה כבלתי מרכזיות, או כפחות רלוונטיות לחיי היומיום שלנו, נמסרו בשלמותן על כל 'פרטיהן ודקדוקיהן'.

 

הסמיכות לפרשת ה'מגדף' מעלה פרשנות נוספת, המצביעה על המשולש הנצחי של אלוקי ישראל, עם ישראל, וארץ ישראל. שכן פרשיית המגדף עוסקת בכבודו של אלוקי ישראל, בסיומה של פרשיית המגדף מופיע כבודו של איש ישראל - "ואיש כי יכה כל נפש מות יומת", ואז מיד אחריהם מעוגן כבודה של ארץ ישראל בחוק "ושבתה הארץ".

 

מה כוללת השביתה?

חל איסור מוחלט לזמור, לקצור או לזרוע בשנה השביעית. כל פעולה העשויה לשבח את האדמה אסורה. פרות שגדלו מפעולות לא חוקיות בשנה השביעית אסורים באכילה או בסחורה. חכמים אסרו גם את הירקות שגדלו מאליהם, המכונים 'ספיחים', מחמת עוברי עבירה שיזרעו בשנה השביעית ולאחר מכן יטענו כי ירקות אלו גדלו מאליהן. שערי הגינה צריכים להיות פתוחים וכל הרוצה ליטול רשאי. גם בעל השדה עצמו רשאי כמובן לאכול מהפריות שגדלו בשדהו. לבעל השדה מותר גם לבצע פעולות שישמרו את שדהו לבל ינזק, כל עוד ברור הדבר שאין בכוונתו להשביח את הקרקע.

 

ההבטחה

השביתה המוחלטת מן עבודות האדמה משתלמת: הקב"ה מבטיח כי אם ישמרו ישראל את השמיטה הרי שבשנה השישית תשלש הארץ את תוצרתה והיבול שיצמח יספיק לשלש שנים. מצוות השמיטה היא איפא גם שיעור באמונה וביטחון. כאשר ישראל מאמינים בהבטחותיו של הקב"ה ובמצוותיו ומשביתים את הארץ, תהיה הארץ זבת חלב ודבש ותספק תוצרת איכותית ובכמות על טבעית, וכך בתנועה מעגלית תגביר את האמונה בליבות האנשים שיראו את התנהגותה הנסית של האדמה בשנה השישית.

 

דיני השמיטה נוהגים רק בארץ ישראל שהרי נמר "וכי תבואו אל הארץ.. ושבתה הארץ שבת לה'". בזמן הזה, אין השביעית נוהגת אלא רקק מדרבנן, שכן השמיטה נוהגת רק כאשר נוהג היובל, ומאחר שכיום אין היובל נוהג לפי שאין רוב ישראל יושבין על אדמתן שנאמר 'וקראתם דרור לכל יושביה' בזמן שרוב יושביה עליה, כך אין השמיטה נוהגת דבר תורה.