בפשטות, כך גם הבינו מפרשי המשנה, הוראת 'אל תפרוש מן הציבור' פונה אל החלק החוויתי שבאדם, ומבקשת ממנו, להצטער עם הכלל בצרתם, ולחוש בסבלם. הם המליצו על כך את מימרת חז"ל המפורסמת 'כל הפורש מן הציבור, אינו זוכה ורואה בנחמת הציבור'. אולם ייתכן שבאמירה הזו של הלל קיימת גם אמת פסיכולוגית חברתית גדולה על כוחו של הציבור, על חכמתו של ההמון.

 

תחרות משקל השור

פרנסיס גלטון, מדען בריטי, יצא מביתו שבעיר פלימית לעבר היריד שהתקיים בעיר באותו יום. עם בואו למקום נתקל גלטון בקבוצת אנשים שהצטופפו סביב דוכן שקיים תחרות של הערכת משקל. שור גדול נבחר והוצג לראווה, והקהל התייצב בתור כדי להמר על משקלו. כל כרטיס עלה שישה פני, והניחושים הקרובים ביותר למשקל האמיתי זכו בפרסים. שמונה מאות אנשים ניסו את מזלם, וגלטון תיאר אותם כ'הדיוטות, חסרי ידע מקצועי, שהימרו על פי דמיונם'. לאחר התחרות אסף החוקר את כרטיסי המשתתפים ובדק את ממוצע ההימורים. הוא היה משוכנע שממוצע הניחושים של הקבוצה יהיה רחוק מהמציאות. אחרי הכל, תערובת של קומץ אנשים חכמים עם מעט בינוניים ושפע של אנשים טיפשים וחסרי ידע מקצועי בתחום השוורים ומשקלם, תפיק מן הסתם תושבה טפשית.

 

אבל גלטון טעה.

 

ההמון ניחש שמשקל השור יהיה 542.9 קילוגרם. המשקל האמיתי היה 543.4 קילוגרם. שיפוט ההמון היה מושלם. המסקנא שעלתה מן המחקר הקטן הזה היתה מדהימה. כל אחד מהמשתתפים שמבקש היה להמר על משקלו של השור היה מציג מן הסתם תשובה הרחוקה מהמשקל האמיתי, אולם כאשר נבדקה תשובתם המשותפת של ההמון, הפכה התשובה ל'חכמה' ומדוייקת ביותר. השיפוטים הלא מושלמים מצטברים יחד לשיפוט נכון, והחכמה הקולקטיבית היא במקרים רבים מצויינת.

 

טיעון זה מהווה אנטיתיזה לטענות רבות של פסיכולוגיים חברתיים בדבר טפשותו של ההמון. ברנרד ברוך אמר פעם כי 'כל אדם בפני עצמו הוא הגיוני ושקול במידה סבירה, אבל כאדם בהמון הוא מיד נעשה מטומטם'. גם ההוגה לה בון קבע כי 'את ההמון קל להרשים. השיקול ההגיוני לא בא אצלו לידי ביטוי, ושיקול דעתו דומה לאדם ישן שהגיונו חדל מלפעול', ולבסוף ההוגה דיויד תורו הסביר כי 'המונים לעולם אינם מתעלים עד לסטנדרטים של החברים הטובים ביותר בקבוצה, אלא להיפך יורדים לרמה של החברים הנמוכים בותר'.

 

אולם לא מעט מקרים ומחקרים מוכיחים את ההיפך, ולא רק במקרים איזוטריים כמו תחרות 'הערכת משקל שור'. הנה הסיפור הבא

 

תעלומת אבדן הצוללת

במאי 1968 נאבדה הצוללת האמריקנית סקורפיון בדרכה חזרה לניופורט אחרי פעילות באוקיינוס האטלנטי. על אף שהצי ידע מה היה המיקום המדווח האחרון של הצוללת לא היו שום נתונים על מה שקרה לסקורפיון והיה רק מושג קלוש ביותר על המרחק שהיא עברה אחרי השידור האחרון שלה. כתוצאה מכך האזור שבו נערכו החיפושים עמד על קוטר של 32 קילומטים ובעומק מאות מטרים. במילים אחרות חיפוש כמעט חסר סיכוי.

 

הפיתרון האינסטינקטיבי היה לזמן שלשה או ארבעה מומחים בנושא צוללות וזרמי אוקיינוס, ולברר באמצעותם היכן לדעתם נמצאת הסקורפיון, אולם לג'ון קרייבן, קצין בצי היה רעיון אחר. הוא כינס צוות גדול של מומחים מטווח רחב של תחומים כמו מתמטיקאים, מומחי צוללות, אנשי חילוץ וכו', וביקש מכל אחד מהם לציר תרחיש שלדעתו אכן ארע לצוללת האבודה. קריבן אסף את דפי התרחישים [או הניחושים] הרבים ובעזרת נוסחא המכונה 'נוסחת ביי' שקלל את כל הנתונים והגיעה להערכה קולקטיבית גסה של מקום הצוללת.

 

חמישה חדשים לאחר היעלמה של הצוללת היא נמצאה על ידי ספינה של הצי במרחק של כמאתיים מטר מהמקום ש'קבוצת קרייבן' חזתה. החלק המדהים בסיפור הוא שלקבוצה לא היו כמעט נתונים להסתמך עליהם, להיפך הם קיבלו פירורי מידע. איש מהם לא יכל לנחש בכוחות עצמו לאן נסחפה הצוללת אך הקבוצה כגוף ידעה.

 

הסברים שונים נאמרו בהסבר התופעה וביניהם הטענה כי ריבוי האנשים מאפשר טווח רחב של זוויות ראייה שונות, כמו גם הסבר המבוסס על חישוב מתמטי לפיו לכל אדם יש חלקיק מידע הכרוך עם מידע אמיתי ואובייקטיבי, כך שבהחלטה קולקטיבית, ההמון מבטל זה את טעויותיו של זה, ומה שנותר  הוא המידע האמיתי. כך או כך, להמון, או לציבור כפי שהלל מכנה אותו יש כח, חכמה, ורציונאליות לא מבוטלים, והאדם מתבקש לדעת כי לא תמיד כדאי לו לפרוש ממנו בחסות התחושה כי הוא מבין יותר מכולם.

 

לפי תפיסה זו מובנים מאד המשך הוראותיו של הלל שסובבות כעת סביב ציר אחד: בכולן נדרש האדם לא לסמוך על חוות דעתו שעשויה להתגלות על פי רוב כמוטעית, סובייקטיבית, ובעיקר לא מדוייקת. מכאן הקביעה כי אל תאמין בעצמך עד יום מותך', וכך גם 'אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו'. כמו כן, אל תחשוב כי בכוחך לנצח את ההתנהגות האנושית החברתית, ולכן 'אל תאמר דבר שאי אשפר לשמוע  - שסופו להישמע' [אל תגלה סוד שאסור שייוודע ברבים, שכן אם תחשוף אותו אפילו לאדם אחד, סופו שיתפרסם] או בלשונינו 'סוד שידוע לשנים אנו סוד'. ולבסוף, 'אל תאמר לכשאפנה אשנה – שמא לא תיפנה',  אל תסמוך על עצמך ותתחייב בינך לבין עצמך כי את המטלה המושתת עליך תעשה במועד אחר, שכן בסופו של יום, ייתכן מאד שלא תוכל להיפנות מטעמים אובייקטיביים או סובייקטיביים, וכבר החמצת את ההזדמנות שהיתה בידך.

 

 

תודה לד"ר שני קונה,  מרצה באוניברסיטת בר אילן על סיועה.

מקורות

סורוביציקי ג'יימס, חכמת ההמונים, הוצאת כתר.